יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

"המצב"

אנחנו רחוקים מלהיות הקורבנות המרכזיים של המלחמה המטופשת הזו. באמת. אזעקה שתיים ליום כולו. וכבר יומיים שהיה שקט בכלל. ובכל זאת. זו חתיכת חוויה לעבור את ה"מצב" (כך קוראים למלחמות בימינו, מסתבר) בתור אמא ל-. רוב הדאגה מוקדשת למצבה הנפשי. לשדר רוגע. להסוות. וגם לבטחונה הפיזי, אבל פחות.
למרבה הצער היא מבינה הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים. הסברנו שכשהשמיים עושים וויאו-וויאו הולכים לחדר, אבל היא כבר יודעת להסביר לנו שכשהשמיים עושים וויאו-וויאו נופלים שיבולים מהשמיים. היא גם סופרת את האזעקות, ומעירה לנו כשלא היו אזעקות על פני פרק זמן ממושך. ועדיין, כשאזעקה תפסה אותה בשירותים לקח זמן לשכנע אותה לחזור לשירותים. כשאזעקה תפסה אותה בגן היא ממש לא התלהבה מללכת לשם. באותו יום גם היה קשה לשכנע אותה לצאת מהממ"ד בכלל. אוף. יותר מידי טראומה לילדה כל כך קטנה. בת שנתיים במלחמה הראשונה שלה.
הרבה מהזמן מוקדש לחישובים: לצאת לגן אחרי הפקקים כדי למזער את הסיכוי להצטרך להשתטח עליה מחוץ לבית. לנסוע בימין כדי שאם כבר צריך אז בכלל יהיה אפשרי לעצור. האם לנסוע לרעננה שהיא מחוץ לטווח זה יותר טוב - כי זה עשוי לחסוך לה אזעקה, או יותר רע, כי זה מוסיף לזמן הנסיעה בכבישים (ולפוטנציאל ההשתטחויות). לנקות ידים מהר אחרי שצובעים או אופים עם אור, כדי לא להצטרך לשאת אותה מלוכלכת בידיים בדרך לממ"ד. להתקלח כשיש עוד מישהו בבית, ובכל מקרה להכין עוד מגבת בממ"ד. להכין עוד מהכל בממ"ד. לקנות מים, שיהיה. וגם לארוז שני תיקים, שיהיה. לדבר באנגלית על נושאים רגישים, אבל לא יותר מידי כדי שלא תבין שקורה משהו. לבדוק מה קורה אצל כולם, אבל לא יותר מידי. לדבר איתה על המצב, אבל לא יותר מידי. להסביר מה עושים כשיש אזעקה, אבל לא לחפור. לנסות לברר איך היא מרגישה, מבלי להאכיל אותה בפחדים. כמה זמן לוקח להביא 18 ילדים בגן למקלט, כמה מבוגרים צריך לצורך כך, וכמה מבוגרים נוספים נדרשים אם הילדים האלה ישנים. היות שאין מצב ש-18 ילדים ישנים יגיעו באמת למקלט בזמן, מתי הזמן הכי נכון לקחת אותה הביתה מהגן, וכמה נזק שבירת השיגרה הזו מסבה לה, והאם היא תורמת ללחץ. האם יש בזה משהו שתמיד טילים על גוש דן נורים בחצי השעה אחרי השעה העגולה, ומה זה בעצם אומר.
בשורה התחתונה נמאס לנו. רוצים ללכת לגינה. רוצים לא לחשב כל כך הרבה. רוצים לא לדבר איתה על זה ושזה יישכח ויידעך.
אז יאללה, הפסקת אש. אנחנו מוכנים. (כמובן שאם היו שואלים אותנו לא היינו מתחילים עם זה בכלל).

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

ממלכת אי הודאות



עכשיו כשאור יותר זמן מחוץ לבטן מאשר בתוכה אני יכולה לשתף במסקנה מספר אחת שלי. והמסקנה היא: לאף אחד אין מושג. לא להורים מנוסים, לא לספרים, ולא לכל הזרים ברחוב שיש להם דעות על כל מה שאתה עושה ביחס לילד שלך וכל מה שהילד שלך עושה באופן כללי. כל אלו שהיו נראים לך כאילו הם שולטים במצב, הורים לדוגמא, מבינים לנפשם העדינה והרכה של תינוקות - אומני אחיזת עינים. וגם אם זה היה נכון בזמנו, הם בטח לא יודעים מה נכון לך, למשפחה שלך, או לתינוק שלך.



המצער הוא שככל שלמישהו יש מושג זה רק לאדם או שניים, וזה אתה, ההורה. אבל לך תסמוך על עצמך כשמה שאתה יודע מבוסס על נסיון של שניה ורבע בערך. לך תגבש לעצמך תובנות כשהנסיבות סביב הן כאלה שעד שאתה מפתח חוקיות כלשהיא אז המצב מסביבך משתנה, לעיתים קרובות בכ-180 מעלות. כשעד שאתה חושב שפיצחת את התעלומה אז מראים לך שאתה לא יודע כלום ומשנים את כללי המשחק. לך תבין איך אתה מתמודד כשברקע יש צרכים פיזיים ונפשיים ורצונות מגוונים ולעיתים קרובות סותרים; כשעל הכל אתה נדרש לשלם מחירים בטווח הארוך ו/או הקצר.

ולכן מאלתרים. מנחשים. פועלים לפי אינטואיציה. טועים קצת, צודקים קצת, ומשלמים קצת מחירים. לרוב הנזקים הפיכים. זה מלחיץ אבל זה שיעור טוב וחשוב על תפקוד בתנאים של חוסר ידע, על לקיחת אחריות בתנאיי חוסר שליטה, ועל היכולת לבחור בחירות ולקבל החלטות.



לא שדה הקרב הוא ממלכת אי הודאות (קלאוזביץ) אלא גידול הילדים. אז מה עושים? לוקחים נשימה ארוכה וצוללים לעומק, ועוברים את זה, עד שערפל הקרב מתחיל להתפוגג או הם מתחילים לדבר.

יום שני, 18 באפריל 2011

!bonne fete

בשעה שכולם חוגגים את ליל הסדר אנחנו חוגגים כמעט-חצי לאור (מחר תהיה בת חצי בדיוק). החגיגות מתבצעות בפריז, היעד הראשון אליו אור מטיילת בחיה. בינתיים מסתמן שמדובר במטיילת מצטיינת, נוחה למדי, חובבת שפות זרות ומתאקלמת בקלות. היא זוחלת על רצפות ומדשאות פריזאיות בנחישות דומה לזו שהיא זוחלת על רצפות ומדשאות ישראליות. הרבה חוויות ראשוניות עברו על אור - טיסה ראשונה, נסיעה ראשונה ברכבת, נסיעה ראשונה באוטובוס, פעם ראשונה שישנה מחוץ לבית, ועוד כהנה וכהנה. מבחינתנו זו הזדמנות לטייל בעצימות נמוכה ובקצב איטי, מידי פעם להתנחל קצת במדשאה כדי לתת לאור קצת הזדמנות להתאוורר, להיות קצת ביחד שנינו וביחד איתה (מה שלא יצא לאבא שלה לעשות מאז לידתה למשך פרק זמן משמעותי רצוף). ועל הדרך - להציץ על כנסיה, לבקר איזו כיכר, להתענג על מקרון (טלי) או סטייק טרטר (יוני), לאבד את הטלפון, ואז למצוא אותו, ואז לאבד אותו שוב (ולמצוא אותו שוב - מי בדיוק אמר שהצרפתים לא נחמדים???), לפגוש את המשפחה המקומית. את הטיול הזה אנחנו עוברים כל כך אחרת מכל טיולי העבר, כשעיקר זמנינו מוקדש ללהיות נושאי הכלים של אור (סוחבי המזוודות, העגלה, מחזיקי הצעצועים ונושאיה של אור עצמה) ובמקביל - צוות ההווי והבידור שלה. היא, מצידה, מתגמלת במתיקות אינסופית, חיוכים וצחוקים, ומזג נוח. ממליצים לכולם על פריז - ועל אור.

יום שני, 28 במרץ 2011

מוביליזציה


כמעט חצי שנה עם אור (חמישה וחצי חודשים בערך) ואור מתחילה להתארגן על עצמה במרחב.
האמביציה לזוז מטורפת, התסכול כשזה לא מצליח קשה מנשוא ומלווה באזעקות אמת עולות ויורדות. וההצלחה, הו ההצלחה. מתגמלת מאין-כמוה.

יום שני, 14 במרץ 2011

נכתב על חשבון זמן שינה

קוראים יקרים, אתם יקרים באמת כי אני כותבת לכם במקום לישון. וזמן שינה זה יקר מאוד. הכי יקר.
השבוע אור שלי תהיה בת חמישה חודשים. והיא פחות ופחות שלי ויותר ויותר אדם בזכות עצמה. פחות נאחזת, פחות נשלטת. יש לה דעות, העדפות. היא מביעה אותן, אמנם בדרך שלא תמיד ברורה לי אבל מביעה. היא כבר לא מוכנה להתמסר מספיק בשביל להרדם לי בידיים, דורשת להרדם בכוחות עצמה, במיטה של עצמה. פיינשמייקרית קולינרית לא קטנה (אהרוני, מאחוריך).
אבל זהו, אנחנו מאוהבים. ברמה שברור שנקריב כליה, או אונת כבד, או איבר חשוב אחר כלשהו, בשביל שיהיה לה טוב. היא מדהימה, חייכנית, חיובית ונוחה לבריות. הצלחנו מאוד.
ועכשיו, קוראים יקרים, אני הולכת לישון. אחלו לי בהצלחה.

יום רביעי, 19 בינואר 2011

רבע לאור

שורות אלו נכתבות ביד אחת, כמו הרבה דברים שנעשים ביד אחת. אור בת שלושה חודשים היום, ונחה לה בשלווה במנשא עליי, בטנה מחממת את בטני. לשתינו טוב ממש ככה. אז החיים עדיין לא חזרו לקבל צורה. נושאי השיחה שלנו דלים. לעיתים קשה עד כדי דמעות. אבל אור שלנו גדלה ועושה חיל. היא אדם בזכות עצמה, וקשה לחשוב עליה כעל פרי בטן. וכאדם בזכות עצמה היא חייכנית וצוחקת, עצמאית במשחקיה, דברנית לא קטנה, אתלטית וחזקה. יש לה העדפות ברורות, והיא לא מתביישת להביע אותן. היא מחוייבת לזכויות אדם (וכבר פעילה פוליטית). כל יום שלה שונה מקודמו, וכולל מימד נוסף של התקדמות. בסך הכל זה סיפור אהבה גדול.
אז מה היה לנו? 6 קילו ומשהו, 65 ס"מ. עקבנו, חייכנו, צחקנו, נגענו, תפסנו, בעטנו, הרמנו ראש והחזקנו אותו, אכלנו המון, ישנו - בעיקר בלילה, צעדנו במצעד זכויות האדם, התחבקנו והתנשקנו, החלפנו המון חיתולים, לקחנו קצת מוצץ וקצת בקבוק ואז פתאום לא, התהפכנו מהבטן לגב קצת, ובעיקר- למדנו להתמודד עם העולם החדש הזה (לי ולה). תודה לאבא, להאגיס, לקרטרס, לכל הדודים (ביולוגים ולא) והסבים. היה גדול. נמשיך ישר לרבעון הבא.

יום שישי, 24 בדצמבר 2010

חודשיים לאור

השבוע מלאו לאור חודשיים. חודשיים קשים, מרגשים, שמחים, ומעבר לכל דמיון. אני חווה כל חוויה כאילו הילדה שלי היא הראשונה בעולם, כאילו תהליך הלמידה האיטי אך העקבי שלה מעולם לא התרחש קודם. היום מוקדש להתבוננות בה, לנסיון לשער את הצרכים והרצונות שלה, ולמילוי של אלו.
נכון לעכשיו אור מפתיעה אותנו מאוד. היא חזקה, וכך היתה מהרגע הראשון, כאילו נולדה בוגרת. היא גדלה יפה, לגודל מכובד ביותר (לאורך ולרוחב). החיוכים שלה ממיסים את הלב, והמילמולים שלה - בהם התחילה לאחרונה אבל באינטנסיביות של בת של מרצה למשפטים - נשמעים חמודים וקסומים. את הראש שלה מעטר שיער מלא ועיניה מישירות מבט. היא עוקבת אחרי תנועה, תופסת חפצים. יש לה העדפות ברורות (קוף על פני פיל, מוצץ כזה ולא אחר, לישון על הבטן ולא על הגב). היא כל כך אנושית, כל כך מורכבת, כל כך מגובשת. ובעיקר - ילדה נוחה למדי. שפר מזלנו.
הזהות עוד לא מגובשת. עדיין לא מצליחה להבין איך אמורים להיות אמא ואדם בפני עצמי. ואיך אמורים להיות בעלת קריירה, ובת זוג, במקביל לכל זה. לפעמים אני אפילו שוכחת לרגע שאני אמא ושיש לי את אור, ולפעמים לא מצליחה להזכר איך פעם עבדתי, או ביליתי, או ישנתי. לעיתים קרובות היא איתי גם בחלומות. כנראה שזה תהליך. המחשבות לפעמים קצת רצות קדימה - איך נשאיר אותה עם מטפל בעוד כמה חודשים, איך תהיה כשתתחיל לזוז, וגם - למה תגדל, ובאיזה עולם תשתלב. לא תמיד אלו מחשבות פשוטות, לפעמים קצת מטריד, נניח, שהיא תצטרך להתמודד עם המון קשיים כאישה בעולם גברי כל כך, או שתגדל כנראה בארץ בתנאים הלא מאוד פשוטים. מה שבטוח זה שבינתיים אנחנו מרוצים מאוד מהילדה שנפלה בחלקנו, בכל האובייקטיביות ההורית המצופה.