הקונכיה

הרבה זמן לא הייתי פה, בין היתר בזכות התחלת העבודה החדשה (שהיא כבר נושא לפוסט נפרד אולי) וגם - בזכות הקונכיה.

זמן מה לאחר חזרתנו לארץ התחלנו להסתובב כמו חשופית במרדף אחר קונכיה. הנסיבות החיצוניות - צינור המים שהתפוצץ לנו מתחת לבנין, מערכת האינטרקום שהתפרקה, הכביסה המטפטפת באופן מתמיד של השכנים העליונים, כל אלו הגדילו אצלנו את המוטיבציה למצוא כבר את הקונכיה שלנו, כי למרות שהשכנים נאים בעינינו, כל המצב הזה לא עובד.

בתמימותנו פנינו אל האינטרנט. שם ניתן למצוא מודעות בודדות של דירות מהסוג המבוקש, של כמה תמימים כמונו שחושבים שככה מוכרים קונכיה. הסיפור האמיתי אבל הוא בידי בעלי המקצוע המופלאים המכונים מתווכים.
הדינמיקה היתה שהקונים-בפוטנציה (אנחנו) מתקשרים למתווך. המתווך שומע מהם את מה שהם רוצים, ואז מתחיל תהליך קסום שבמרכזו אוטוסוגסטיה ופעולת שידול רב זרועית מצידו של המתווך, והכל תמורת תשלום שהוא בכלל לא סימלי, כאילו שזה לא מעצבן מספיק לדבר איתו וכאילו שהזמן היקר שהוא מבזבז לך לא מספיק מצער.

למשל: הקונכיה הפוטנציאלית ממוקמת על ציר ראשי, הכיצד תשווק אותה? 1. מצא שביל סתרים מרחוב קטן קרוב, ושכנע את הקונים הפוטנציאלים שמשם נכנסים לדירה. כמובן, קבע איתם נקודת מפגש באותו רחוב קטן, אולי כך לא ישימו לב בכלל לקיומו של הרחוב הראשי שממנו הכניסה האמיתית לדירה. 2. וודא שחלונות הדירה יהיו מוגפים, וכן שבדירה תושמע מוזיקה קולנית - או רעש קולני כלשהו (נניח, ילדים צועקים), כדי למסך את רעשי הרחוב. 3. כשעולים לדירה, אם בכל זאת נשמע ממנה רעש הרחוב הסואן אמור בביטחה: זה רעש? זו דירה רועשת??? וליתר בטחון אמור גם: ממילא בישראל אף אחד לא פותח חלון, כולם מדליקים מזגן בחורף ובקיץ. 4. יש להרבות בשימוש במילים פוטנציאל ופסטורלי, ושאר מילים ב-פ.

וכך, כל דירה שראינו הפכה להיות משהו מיוחד, מתאימה לנו בול, כל מרפסת הפכה לגינה, כל חורבה הפכה להיות "מאוד חמודה ועם קצת השקעה יש כאן הרבה פוטנציאל" ומכל חלון נשקף נוף ממש מיוחד. כל רחובותיה של תל אביב הצפונית הפכו להיות מקסימים, כל שכונותיה - הכי טובים וכמו בקיבוץ. הסיור הטיפוסי בדירה מתחיל כשהקונה העתידי עומד במטבח, ומילותיו הראשונות של המתווך תמיד יהיו "זה המטבח", כאילו שהם מקבלים תגמול מיוחד על סטייטינג דה אובויאס. כשמתווך רואה דירה נראה לי שקירותיה מתחילים לזוז לנגד עיניו, כי בכל רגע יאמר הוא שאת הקיר הזה אפשר להזיז, ואת החדר הזה אפשר לשנות. בכלל, קניית דירה היא תהליך של עיסוק בדמיון מודרך באופן בלתי פוסק.

אבל מעבר לאוכלוסית המתווכים המרתקת בפני עצמה, גם בעלי הדירות, המוכרים הם מעניינים במיוחד. והנה כמה מסקנות מאיתנו למוכרים לעתיד:
1. תמונות עירום שלך מפוזרות בכל רחבי הדירה אינן בהכרח עוזרות למכירתה.
2. כנ"ל גם לגבי ריחות טיגון בשר מהולים בריחות סיגריות.
3. כחריגת בניה נחשב כל מה שהוא לא בנוי באישור, וכולל גם את מה שבנוי בלי אישור אבל נראה לך ממש נחמד, את מה שבנוי בלי אישור אבל לא נראה לך שמפריע למישהו או שמישהו ידרוש להרוס, ואפילו את מה שבנוי בלי אישור ואת/ה לא חושב/ת שנעלה עליו.
4. כשנוקבים במחיר לדירה, הכוונה היא בד"כ שהמחיר יכלול גם את הרצפה, והקירות, וכל מיני דברים שבתוכם או מתחתם, ולא מקובל לדרוש במחיר נפרד עבור אלו האחרונים, מחוץ למחיר הדירה.
5. מיותר לספר לקונה העתידי מאיזה חלק בעולם הבאת כל פיסת קיר וכמה שילמת על כל אריח, זה באמת בעיה שלך שאתה מביא טיח מאמריקה ושיש מאיטליה.
6. כדאי ממש להראות את הדירה שרוצים למכור, ולא להראות דירה אחרת ולהסביר במה היא שונה לעומת הדירה שאתה מציע למכירה.
7. אם הדירה לא בבעלותך זה בסדר גמור, אבל אולי כדאי שלא תמכור אותה כך.
8. אם ביקשת מחיר ויש קונה שמוכן לשלם לך אותו, זו לא סיבה לפרסם את הדירה במחיר גבוה יותר ב10%.
9. אזבסט גם הוא אינו דבר מוכר.
10. אם בדירה ישנם קירות רקובים או רטובים, ואתה מנסה להסתיר את זה מהקונה צביעת הקירות הללו בצבע שונה מכל שאר הקירות בבית אינה בהכרח השיטה היעילה לכך.

וכך, אחרי למעלה מחמישים דירות, אחרי יותר מעשרים מתווכים, נמצאה לה הקונכיה. אנחנו חושבים שהיא מצטיינת ומחכים מאוד להפסיק את קיומנו החשוף החל מחודש יולי. כולם מוזמנים לחנוכת הבית, אבל תביאו איתכם איזה משהו לאכול, ברצינות, למי יש כסף לאוכל אחרי כל זה.

על התושבים החדשים של מדינת ישראל

את ט וא אני מכירה כבר חמש שנים. ט מוכר נעלים בנווה שאנן, וא עובדת משק בית בהרצליה. שניהם דוברי עברית רהוטה, לבביים, מפרגנים, מתעניינים. בתחילת היחסים שלנו עוד אנגלית עמדה בינינו, אבל די מהר היא נעלמה. כשהכרנו היה יואל, בנם, עוד תינוק. היום הוא בן 8 ומאז נולדה גם אפרת, ילדה יפיפיה וחייכנית. במשך שנות ההכרות שלנו נפגשנו פעמים רבות, ולעיתים גם בביתה של המשפחה. בית זה תמיד היה מקושט בדגלי ישראל ביום העצמאות, תמיד ערוך לקראת פסח. וזאת למרות שט וא נוצרים מאמינים. לא אוסיף מילים על הזוועות שעברו בטרם הגיעו ארצה. אומר רק שהיא נמלטה מרדיפה בהיותה קרובה של איש מבוקש על ידי המשטר, והוא נמלט משירות צבאי מדכא, וביחד, כזוג מעורב אריתראי-אתיופי, היו יודעים סוג שלישי של רדיפה, גרוע לא פחות.
כל רצונם היה להשתלב. להשתלב אחרי שהם בישראל משנת 1991. לכן חגגו את חגי ישראל, לרבות הדתיים. לכן נתנו לילדיהם שמות ישראלים. לכן העסיקו מורה פרטית שלימדה את בנם תורה. לכן למדו באולפן עד שהפכו דוברי, כותבי וקוראי עברית שוטפת. אבל ישראל לא נתנה להם להשתלב. כפליטים אתיופים-אריתראים הם אינם זכאים למעמד של פליט, אלא רק לאשרת עבודה. במילים אחרות, כל חצי שנה נגזר עליהם לבקר במשרד הפנים ולהתחנן לחידוש האשרה. במשך השנים הללו פעמים רבות ליוויתי אני את א וט בביקורים בלשכת משרד הפנים, ובפעמים אחרות ליוו אותם סטודנטים של הקליניקה לזכויות פליטים. כמעט תמיד היה כרוך חידוש הויזה בצעקות ובמריבות, נוכח ההתנגדות של אנשי משרד הפנים. בתחילת הדרך נדרשו לשלם גם קנסות בסך של אלפי שקלים. כשלא ליווה אותם מישהו, לרוב הושבו פניהם ריקם. לכן ניסו, בשלב מסויים, לבדוק אפשרויות לעבור למדינה כלשהי שתקבל אותם, אבל תקבל אותם באמת, ללא הצלחה.
כשהתקבלה החלטת הממשלה על הענקת מעמד לילדי עובדים זרים היה נראה תחילה כי יואל, בנם הבכור של ט וא אינו עומד בקריטריונים ולכן אינו זכאי למעמד. אך הקריטריונים הוגמשו וניתנה הזדמנות נוספת להגיש בקשה לקבלת מעמד. כשפנינו למשרד הפנים סירבו לקבל בקשה מצידם של א וט. במשך הסירוב הזה גם לא נמנעו מלהטיח בפניהם - ובפניי האשמות קשות, לפיהן הם שקרנים, ולא נכנסו ארצה כדין. וזאת למרות שהיו רשומים במחשביהם כמי שנכנסו כדין והציגו את המסמכים הרשמיים שקיבלו עם כניסתם. כשהכרחנו את משרד הפנים לקלוט את בקשתם חרף רצונם, נדחתה זו במהירות גדולה וביעילות בלתי אופיינית.
ואז החל הליך משפטי של למעלה משנה, בניהולם של אורה בלום, ענת בן דור ו(אולי בעיקר) יובל ליבנת. הליך מהסוג הידוע והטוב של נסיון באמצעות בית המשפט לחייב את משרד הפנים לעשות את מה שהוא ממילא חייב, וזה לקבל החלטות בצורה סבירה, לא מפלה, ולא שרירותית. בלחצו של בית המשפט הסכים משרד הפנים להעניק ליואל - ולכל יתר המשפחה - מעמד של תושב. חצי שנה מאוחר יותר, אחרי שכל עצב מעצביהם של בני המשפחה נמרט, חתם שר הפנים על החלטתו, והם צפויים לקבל מעמד בימים הקרובים.
ומה עכשיו? משיקבלו מעמד, הם יוכלו להחזיק תעודת זהות, ולילדיהם יהיה מספר תעודת זהות. הם לא יהיו חייבים לנהל את המאבק על רישום שלהם לבתי ספר ולגנים. הם יהיו זכאים לביטוח בריאות בחלוף זמן מה. ביקוריהם במשרד הפנים יפחתו, וכך גם כמות ההשפלה שיצטרכו לספוג מהפקידות של המשרד. הם לא יהיו נתונים לסחיטה המתמדת של מעסיקים שחושבים שעקב המעמד השברירי ניתן לראות בהם כוח עבודה זול. הם יהיו נוכחים, ולא נוכחים-נפקדים, ויצעדו צעד אחד לעבר השייכות שהם כל כך רוצים בה. לשנה החדשה בורכה ישראל בתושבים חדשים נאמנים, תורמים ומקסימים שכל מדינה היתה צריכה להיות שמחה בהם.

ד דנ דנמ דנמר דנמרק

מטרופוליס 2009, כנס הגירה ענקי, הוא התירוץ להגעה לקופנהגן, העיר עמוסת הזכרונות של יוני. כאן הוא בילה כמעט כל קיץ, מכיר כל פינה ומסוגל לספר סיפורי נוסטלגיה רבים כל כך. טיול בעקבות אתרים נבחרים של ילדותו הוא אחד הדברים שמעסיקים אותנו פה עכשיו.
אבל מהרגע שירדנו מהמטוס אני נפעמת מכל העניין הזה של מדינת רווחה. בעיקר כי עושה רושם שיש פה הרבה רווחה. נחמדות כללית, שקט, נקיון, רוגע, נימוס, וכל מיני קונספטים שזרים לאני התל אביבית ולאני הניו יורקית, ומצויים פה בשפע אפילו יותר מבבירה האירופית הממוצעת. רפורמות מרחיקות לכת שקרו לאחרונה כוללות, למשל, החלפה של האוטובוסים מכאלו שמציעים מקומות ישיבה בודדים לכאלו שמציעים מקומות ישיבה זוגיים ומעלה, כדי לעודד ידידותיות בין נוסעי האוטובוס. מטרות ארוכות טווח הן להעלות את מספר הרוכבים באופניים לעבודה מכ-40% לכ-50%.
ככל הנראה, חלק מהשירותים שמציעה מדינת הרווחה הסקנדינבית כוללים צביעת שיער בגיל צעיר. אחרת אין שום דרך להסביר את הילדים, נערים ומבוגרים הרבים שמסתובבים פה עטויי שיער לבנבן עד צהבהב. כל אדם שני פה היה מחוזר עד איימה לו היה מגיע ארצה (וזאת מבלי שאהיה מוכנה להודות מצידי שאידיאל היופי כולל בהכרח בלונד, אלא רק מתוך הבנה שערכו היחסי של הבלונד בארץ גבוה ביותר). תוסיפו לזה את ההקפדה המדהימה על לבוש מרושל במידה מדויקת עד כדי שיראה מהוקצע, ותבינו שקשה, קשה מאוד להסתובב פה בלי לסובב ראשים. הזהירו אותנו (תודה אדריאנה), אבל לא השכלנו להקשיב.
זהו, בעוד כמה ימים כבר עולים על מטוס וחוזרים. בינתיים, נעריץ את דנמרק ונקווה שאיזה שפריץ של צבע בלונד ידבוק בשערנו גם כן.

מנקודת מבט חתולית

אם מבחינתנו החזרה לארץ היא טראומטית, הרי שמנקודת המבט של הבת האובדת, קונדוליסה, שלא זכתה לנסוע איתנו לניו יורק אלא נשארה פה אצל חברים נאמנים ששמרו לנו עליה, חזרתינו היא אירוע משברי של ממש. מבחינתה, לפני הנסיעה נחטפה בידי גורמים אלימים במיוחד, הוסעה מעוורת כולה בכלוב למזרח ירושלים (שם בילתה את השנה האחרונה) ועברה עינויים בדמות נוכחות של חתול אחר בדירה המארחת. כמובן, שכשמסתכלים מקרוב רואים שקונדוליסה סבלה מתסמנות שבי, ועד כדי כך הזדהתה עם השובים שהחלה לקחת בעצמה בני ערובה - החתול שלטריטוריה שלו פלשה פעם הפך להיות נתון לגחמותיה הפראיות במיוחד ולאופיה השתלטני קמעה. ברמה המעשית, היא מנעה ממנו אוכל, גישה לחלקים נכבדים של הבית, שימוש בשירותים, או קרבה לשובים. כך הפכה אותו לאזרח סוג ב' בביתו. עם השובים החדשים שלה, חברינו אליס וג'וני, היא דווקא הסתדרה לא רע בכלל, לפחות כל עוד הסכימה שגם הם יכנסו למיטתם-הם.

ואז חזרנו מניו יורק. אנשים רעים שכמותנו. במקור השובים הזמניים, אליס וג'וני היו אמורים למסור לנו את קונדוליסה בחזרה אבל התקשרו ואמרו שאינם מצליחים להכניס אותה לכלוב. לא הבנו מה כל כך קשה, בסך הכל חתולה. בסופו של דבר התייצבנו לעזור, והיינו ארבעה שמנסים להתמודד עם חטופה/חתולה אחת. וכמובן, היא ניצחה. בתום המאבק, לאחר שפרצה את הכלוב, את דלת החדר ואת החלון, היא אמנם נכנסה לכלוב, אבל ללא ספק היא היתה חזקה מאיתנו.

מאז הובאה קונדוליסה לתל אביב היא מנסה להתרגל. החיים פחות מסעירים כשאין לה חתול אחר להתעמר בו. האוכל בתל אביב הוא מוצלח יותר, אבל לגיזרה שלה זה לא מחמיא. בבית החדש בו קונדוליסה שבויה יש נקודות אסרטגיות מהן ניתן רק לחלום על האפשרויות (בדגש על התקרה של הארון שמעל המקרר). יש רצפת פרקט מחליקה והורים עסוקים אך עמוסי רגשות אשם על הנטישה בת השנה. כאן, שם ובכל מקום, המכנה המשותף הוא עליונותה הבלתי מעורערת בעיני עצמה ובעינינו.

חזרה

חזרנו. הדירה הסתדרה לה. הארגזים אינם. אפילו יש המכנים אותה בית. המשפחה שלנו חזרה למימדיה הטבעיים, החתולה האובדת שבה הביתה. כמונו, גם היא עוד קצת ממורמרת מכל השינויים הללו.
אין ספק שהצד הפחות אטרקטיבי בישראל זה הבירוקרטיה שלה, ומזה היה לנו במנות גדושות לאחרונה. חברת הכבלים, כולל צעקות על מנהל אחד, ספק אינטרנט, קופת חולים, מוסך, בנק, ביטוח, חברת חשמל, עיריה, עיריה, משרד הפנים ועוד פעם עיריה. כיום אבל, אנחנו מרושתים, מתוקשרים, מחוברים, ממונעים, מבוטחים ואפילו כמעט חונים כחוק, שזה כבר ממש הישג.
חברים ומשפחה זה מאוד נחמד. החוויה הזו של לפגוש מאלו ומאלו חסרה לנו. הערבים שלנו מלאים. וגם הלבבות. אין מה לעשות, היה משהו ריקני - גם אם קסום - בקיום הניו יורקי שלנו. ויש משהו נחמד בלהתחבר, בלהרגיש, בלהיות חלק. מאז שהגענו אפילו הספקנו להיות שם-. כמו שהיו שם בשבילנו.
ויש גם את החום הכבד. כזה שלא הגיע לניו יורק בטרם עזבנו, ובכל זאת יש שטענו שאנחנו הבאנו אותו. אנחנו מסרבים לקחת אחריות.
אנחנו גם מסרבים לקחת אחריות על האירוע הקשה והמזעזע שהיה אתמול במשרדי האגודה לזכויות הפרט. שוב אירוע שמראה כמה מסוכנת ההסתה, וכמה חשובה הסובלנות לקיום של כולנו פה.
מצד שני, הלוואי והיינו יכולים לקחת אחריות - או לדעת איך ולמה זה הצליח - אבל בינתיים הוסרה חרב הגירוש מעל ראשם של ילדים רכים לשלושה חודשים עד שתגובש מדיניות, וכן בוטלה המדיניות האווילית והאכזרית של הגבלת חופש התנועה של מבקשי מקלט לאזור הפריפריה (לא גדרה וחדרה). אנחת הרווחה נשמעה בכל רחבי הארץ במידה שווה.

מילה על קולינריה

בתגובה לשאלות שנשאלתי, ורק לפני שנשכח, אם אפילו אחד מהקוראים מתכנן לבקר בניו יורק באיזור הוילג' או הלואאר איסט סייד, אנא הקפידו לסעוד במקומות הבאים. לא מדובר בהכרח במקומות מאוד הומים, אבל לנו הם נעמו והתאימו מאוד:
1. il mercantido - taqueria moderna - ברחוב 10 ו-B. מסעדה מקסיקנית קטנטנה, תוססת, עם שירות מעולה, ואוכל אלוהי, שונה לגמרי מכל מה שחשבתם על אוכל מקסיקני עד כה. המנות קטנות, אבל באמת שאין כמוהן. אכלנו עם חבר מקסיקני, שטען לאותנטיות של הטעמים.
2. falai - מסעדה איטלקית קטנטנה, בעיצוב רומנטי ולבן לחלוטין, הממוקמת ברחוב קלינטון, באיזור הפינה של ריווינגטון. יש בית קפה ויש מסעדה, המומלצת יותר. בארוחה האחרונה שלנו במקום, אולי הטובה שאכלתי בחיי, קיבלנו, מבלי שהזמנו או שילמנו על כך, מלחמי הבית המעולים (בטעמי כרוב שחור, שומר ובצל, רוזמרין, ו/או צימוקים), מנת פתיחה (מרק מלפפונים על יוגורט ומחית שמיר), ואת המנות העיקריות (מנת הפסטה המעולה ביותר ובוודאי היפה ביותר שאכלתי, כשלתוך האיטריות הרחבות היו שזורים עלים שלמים של עשבי תיבול צבעוניים). כשהזמנו קינוח, קיבלנו מעבר לקינוח המדהים כשלעצמו עוד 3 טעימות קינוח (פרה-קינוח) מעולות גם כן, ולעומת זאת עם החשבון קיבלנו פוסט-קינוח, להתנחם בו על סוף החוויה. כשציינתי באוזניהם שהיתה זו הארוחה המעולה ביותר שאכלתי, קיבלתי קופסת עוגיות, וחיוך גדול מהבעלים.
3. san marzano - שוב באיזור פינת קלינטון וריווינגטון, פיצריה קטנה ומעולה, עם שילובי תוספות מצויינים ובצק שנאפה בשלמות בתנור לבנים.
4. sachico - בקלינטון בין האוסטון לסטנטון, אם אינני טועה. סושיה מעולה, שאמנם אינה הומה אדם, אבל הסושי הצמחוני שלה מעולה, ובעיקר אהבתי את זה עם מחית השזיפים.
5. thailand cafe - בקלינטון, ליד פינת האוסטון, מסעדה תאילנדית קטנה וטעימה.
6. clinton st. bakery - מקום הברנצ'ים האולטימטיבי, עם פנקייקים מעולים וארוחות צהרים חזקות במיוחד.

חופמערבי, the wild wild west

לסיום התקופה שלנו בארה"ב (שאני מכנה "הקייטנה" בשל היותה תלושה כל כך מהחיים האמיתיים, שבהם יש לנו זיקות, מחוייבויות, יחס רגשי, שורשים, חתול, מסגרת וכו') נסענו לטיול בחוף המערבי.
הטיול התחיל בכך שארזנו ועזבנו את הדירה בניו יורק, השארנו את המוני הדברים שלנו בבוסטון (ממש קפיצה קטנה, נכון? והסתבר שיש לנו באמת המוני דברים, למרות המחויבות לא לצבור הפעם, והידיעה שזמננו שאול), ונפרדנו ממשפחת לבנון, בידיעה שהפעם הבאה שנתראה איתם תהיה כבר ברמת אביב.
משם טסנו ללאס ווגאס. כבר ביציאה מהשרוול של המטוס הותקפנו במכונות הימורים. החום הקופח עמד בניגוד מוחלט לקרירות של בוסטון מהערב שלפני, וגם בניגוד מוחלט לטעם הטוב ולהגיון. נסנו משם כל עוד נפשנו בנו, אבל לא לפני שטעינו בדרך ומצאנו את עצמנו בסטריפ מול כמה מראות הזויים, כמו מלון בצורת ניו יורק, לרבות אמפייר סטייט, קרייזלר, וקוני איילנד; מלון בצורת פירמידה – מקורה בשלט פרסומת לרובוטריקים, עם ספינקס קטן מקדימה; רכבות שמשנעות את המהמרים ממקום למקום, וכו'.
הנסיעה לגרנד קניון אחרי שעות ארוכות שטיסה, לילה ממועט בשינה, ומעבר דירה היתה קשה. אבל שום דבר לא הכין אותנו לגשם שפתאום פרץ מעלינו, כאילו אנחנו לא במדבר אמצע הקיץ. נסענו בתוך הסערה עד שהגענו. את היום למחרת בילינו בקניון, העננות העיבה על צבעיו המרשימים אבל בסך הכל המדובר במקום מרשים במיוחד, ענקי, שהרוח, המים, והאדמה בו מתפרעים. זה היה נראה לפעמים כאילו מישהו השאיר איזה מיה או עמית גדולים כאלה באמצע החולות והאבנים והם עשו את הסדר הרגיל שהם נוהגים לעשות במקומות כשלא משגיחים עליהם – שילוב של בלאגן, קימוט, ומתיחה עם קצת שבירה וקריעה.
משם המשכנו לאנטילופ קניון. חנינו ליד לייק פאואל, שצמוד לסכר מרשים. האגם עצמו יפה – בייחוד מעניין הניגוד בין המדבר והצוקים לצבע הכחול שלו – אבל גם מאוד תיירותי. באתר הקמפינג זכינו לביקור של jack rabbit. בקניון עצמו טיילנו באמצעות מדריך. שוב מקום מרהיב, קטנטן (אורך הקניון כרבע מייל ורוחבו מטרים בודדים) אבל עמוס תיירים בצורה איומה קצת. הצבעים של הסלעים, הפסים, הקימורים, והקרירות היו אבל בלתי ניתנים להבסה, גם כשגילינו שיש שם ישראלים.
היעד הבא היה הברייס קניון. בקניון שוב תפס אותנו גשם (באמת, אנשים, יולי!!) אבל מצד שני, אנחנו תפסנו כמה צבאים, סנאים, ולטאות, וגם מראות מרהיבים. היתרון של ברייס הוא העובדה שהוא ירוק כולו, בניגוד לאנטילופ ולגרנד שהיו צחיחים לחלוטין. עשינו מסלול רגלי של ירידה אל הקניון ועליה בחזרה, קרובים לhoodoos, העמודים של הקניון עד כדי נגיעה. למחרת טיילנו על גבי סוסים ברד קניון הסמוך.
נסענו לzion canyon. אחרי הקור הלילי של ברייס החום של ציון בצהריים היה בלתי נתפס בכלל. חיכינו לערב ואז טיילנו במסלול הבריכות, מתפעלים מהצבאים חסרי הפחד, מתרנגולי הודו פראיים ומחתול בר אחד. למחרת עלינו גם לweeping rock והלכנו ליד גדת הנהר החוצב את הקניון. בדרכנו החוצה ראינו איך הרוח עושה שמות במדבר, מעיפה חול וגלגלי קוצים לאורכו, רוחבו וגובהו.
בניגוד בולט כל כך לכל אלו עומדת לאס ווגאס. חזרנו אליה בדרכינו אל קליפורניה, והפעם גם הסתובבנו בה קצת. עברנו בלילה בין הופעת קרקס מלון הבנוי כאוהל קרקס ענקי, לבין הופעת סירנות ופיראטים במלון המובנה כאי המטמון, לבין הר געש מתפרץ לצידו של המיראז', לבין המזרקות המסתובבות בבילאג'יו. כמובן, כמו בחיים האמיתיים כך גם דמיון, חביבת הקהל היתה פאריז, שהמלון המעוצב בדמותה (כולל מגדל אייפל לא קטן בכלל) הובנה לייצר תחושה של חלל פתוח גם בתוכו (תקרה מעוצבת כשמיים עם תאורה שמחקה את זו של השמש, רצפה מעוצבת כמדרכה, הזרמת אויר לא אחידה שמייצרת בריזה, וחנויות המעוצבות כבתים שמוכרות קרפים וטארטלטים). הגרנדיוזיות מרשימה כמובן, אבל הרייקנות עוד יותר ממנה, ובעיקר מרשים המודל העיסקי הזה שנועד לגרום לך להוציא כסף בקלות רבה יותר.
לאס ווגאס היתה הכנה טובה לדיסנילנד, שהיתה התחנה הבאה. באדיבותו של אלן (תודה!) קיבלנו כרטיסים לפארקים. המכנה המשותף – גם ווגאס וגם דיסנילנד לא הרגישו אמיתיים. אחרי כמה שעות מצאנו שאנחנו בכל זאת קצת ילדים, והחלטנו להנות. מה שכן, יש מצב שבגיל 30 אנחנו קצת זקנים מידי בשביל זה.
התחנה הבאה היתה סן פרנסיסקו, אבל כאן היתה חשובה לא רק היעד אלא גם הדרך. הנסיעה על כביש מספר 1 מרתק, והוציאה משנינו הרבה צלילי התלהבות. הנוף מגוון - הרים, מישור, ים, חול, שדות חקלאיים, ביצות, ומה לא. בדרך עברנו ביקבים של סנטה ברברה, לטעימות יין, בתחנה שרירותית של תצפית על פילי ים - חיה שמנה ומטופשת במיוחד - ביערות הרד ווד הצופים על חופים של ביג סר (שם עצרנו לקמפינג בקור), בשכונות העשירים החמודות והחופים היפיפיים של כרמל, בכלבי הים ובאקווריום של מונטריי, באריות הים של סנטה קרוז. כשכבר הגענו לסן פרנסיסקו משהו בפנים מנע מאיתנו לאהוב אותה. עסקנו בהשוואות בלתי פוסקות, מהן ניו יורק יצאה כשידה על העליונה. צ'יינה טאון נחמד, אבל פחות הומה, סואן, מלוכלך ודחוס מזה של ניו יורק. ליטל איטלי יפה, אבל חסר את הקצב שהיה מוכר לנו כל כך. חוף הים אמנם עולה על גדות הנהרות של ניו יורק, אבל תיירותי מידי. חלק מהשכונות הזכירו את הווילג'. משהו אחד שכן עשה ריגוש מיוחד היה שכונת קסטרו, אולי בשל הידיעה שממנה פרצה המהפכה של ההכרה בהומוסקסואליות מוחצנת כדבר לגיטימי - תחושת החופש שם נעמה מאוד. בקיצור, ניו יורק השתדרגה למעמד של האקסית המתולוגית שלנו, שתמיד תהיה הקריטריון לאורו תמדדנה ערים אחרות, ותצאנה כשידן על התחתונה.
מחוץ למסלול הרשמי, זכינו להכרות עם אמריקה אחרת. כזו שלא מתקיימת 24 שעות ביממה. כזו שסובלת מעוני ומבעיות השמנה שהן כמובן קשורות. עברנו בערים שבטחון תעסוקתי בהן הוא עבודה בטאקו בל או בוולמרט, או כל אחת מאותן עבודות מושמצות מבחינת תנאי השכר והתנאים הסוציאלים. שהעיר נסגרת ביום ראשון כי כולם בכנסיה. שהשכלה היא community college. כזו שבילוי בשבילה הוא ללכת לרודיאו ולראות רוכבי סוסים תופסים שוורים, ושאין לה אפשרות ריאלית לראות סרט או הצגה. כזו שעוקרת שיניים כנגד דלת מקום ללכת לרופא שיניים. כזו שניזונה מביף ג'רקי, המבורגרים, ציפס וכו' –היו מקומות שהמקום הכי קרוב לקנות בו פרי או ירק טרי היו במרחק של 20 מייל. כמו ג'סטין שנולד לתוך חוות הסוסים המשפחתית שייסד סבו לפני שישים שנה, וגדל לעבוד בה, אחרי שרכב על סוסים לבדו מגיל 4. ג'סטין אף פעם לא היה בניו יורק, ואין לא עניין בכך, אולי רק לראות את קו הרקיע וזהו. או כמו הזוג שראינו באתר הקמפינג בברייס, שניהם הרבה מעל 60, לבושים במדי שברון, תחנת הדלק שהפעילו, שמאחוריה היה ממוקם הקרוואן בו הם גרים. הוא החל לגלח את מה שנשאר משיער ראשו כי זה היה בלתי צודק לטעמו לשלם על תספורת של ראשו המקריח כמו שמשלם בעל שיער ראש מלא. היא מעולם לא צבעה את ראשה המאפיר. כשראינו ביחד שעשועון בטלויזיה, שבו למתמודדת הוצע סכום של 20000$ התווכחו אם היו קונים בו סוס או פרה.

כל הטיול התנהל כשברקע זורמים המיילים העגומים - מעצרים, אוירת איימה, וסבל כללי בקרב קהילת הפליטים. הצער העיב, ולעיתים קרובות המחשבות הלכו לכיוונים של אנשים אלו שהיו חלק חשוב כל כך מחיי לפני ה"קייטנה".

זהו, מחר נגמרת ההרפתקאה הניו יורקית שלנו, והיא מסתיימת לה דווקא מבוסטון... נתראה בתל אביב, בהפגנת המחאה על מעצר הפליטים והילדים, ביום שבת בשש בערב, רוטשילד פינת נחלת בנימין!