tag:blogger.com,1999:blog-91224345843076296872012-02-15T22:51:15.976-08:00Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.comBlogger671100tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-18643065351160861522011-08-14T03:11:00.000-07:002011-08-14T03:41:14.660-07:00 <br /> <br /><div>עכשיו כשאור יותר זמן מחוץ לבטן מאשר בתוכה אני יכולה לשתף במסקנה מספר אחת שלי. והמסקנה היא: לאף אחד אין מושג. לא להורים מנוסים, לא לספרים, ולא לכל הזרים ברחוב שיש להם דעות על כל מה שאתה עושה ביחס לילד שלך וכל מה שהילד שלך עושה באופן כללי. כל אלו שהיו נראים לך כאילו הם שולטים במצב, הורים לדוגמא, מבינים לנפשם העדינה והרכה של תינוקות - אומני אחיזת עינים. וגם אם זה היה נכון בזמנו, הם בטח לא יודעים מה נכון לך, למשפחה שלך, או לתינוק שלך. </div> <br /> <br /><div></div> <br /><div>המצער הוא שככל שלמישהו יש מושג זה רק לאדם או שניים, וזה אתה, ההורה. אבל לך תסמוך על עצמך כשמה שאתה יודע מבוסס על נסיון של שניה ורבע בערך. לך תגבש לעצמך תובנות כשהנסיבות סביב הן כאלה שעד שאתה מפתח חוקיות כלשהיא אז המצב מסביבך משתנה, לעיתים קרובות בכ-180 מעלות. כשעד שאתה חושב שפיצחת את התעלומה אז מראים לך שאתה לא יודע כלום ומשנים את כללי המשחק. לך תבין איך אתה מתמודד כשברקע יש צרכים פיזיים ונפשיים ורצונות מגוונים ולעיתים קרובות סותרים; כשעל הכל אתה נדרש לשלם מחירים בטווח הארוך ו/או הקצר. <br /></div> <br /><div>ולכן מאלתרים. מנחשים. פועלים לפי אינטואיציה. טועים קצת, צודקים קצת, ומשלמים קצת מחירים. לרוב הנזקים הפיכים. זה מלחיץ אבל זה שיעור טוב וחשוב על תפקוד בתנאים של חוסר ידע, על לקיחת אחריות בתנאיי חוסר שליטה, ועל היכולת לבחור בחירות ולקבל החלטות. </div> <br /> <br /><div></div> <br /><div>לא שדה הקרב הוא ממלכת אי הודאות (קלאוזביץ) אלא גידול הילדים. אז מה עושים? לוקחים נשימה ארוכה וצוללים לעומק, ועוברים את זה, עד שערפל הקרב מתחיל להתפוגג או הם מתחילים לדבר. <a href="http://2.bp.blogspot.com/-HnWcuudtO5s/TkemB1AxMhI/AAAAAAAAEgU/QalXnNjEXEg/s1600/diving.jpg"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; FLOAT: left; HEIGHT: 231px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5640659608645218834" border="0" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/-HnWcuudtO5s/TkemB1AxMhI/AAAAAAAAEgU/QalXnNjEXEg/s320/diving.jpg" /></a></div> <br /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1864306535116086152?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-36154698776889804712011-04-18T11:33:00.000-07:002011-04-18T11:41:13.089-07:00בשעה שכולם חוגגים את ליל הסדר אנחנו חוגגים כמעט-חצי לאור (מחר תהיה בת חצי בדיוק). החגיגות מתבצעות בפריז, היעד הראשון אליו אור מטיילת בחיה. בינתיים מסתמן שמדובר במטיילת מצטיינת, נוחה למדי, חובבת שפות זרות ומתאקלמת בקלות. היא זוחלת על רצפות ומדשאות פריזאיות בנחישות דומה לזו שהיא זוחלת על רצפות ומדשאות ישראליות. הרבה חוויות ראשוניות עברו על אור - טיסה ראשונה, נסיעה ראשונה ברכבת, נסיעה ראשונה באוטובוס, פעם ראשונה שישנה מחוץ לבית, ועוד כהנה וכהנה. מבחינתנו זו הזדמנות לטייל בעצימות נמוכה ובקצב איטי, מידי פעם להתנחל קצת במדשאה כדי לתת לאור קצת הזדמנות להתאוורר, להיות קצת ביחד שנינו וביחד איתה (מה שלא יצא לאבא שלה לעשות מאז לידתה למשך פרק זמן משמעותי רצוף). ועל הדרך - להציץ על כנסיה, לבקר איזו כיכר, להתענג על מקרון (טלי) או סטייק טרטר (יוני), לאבד את הטלפון, ואז למצוא אותו, ואז לאבד אותו שוב (ולמצוא אותו שוב - מי בדיוק אמר שהצרפתים לא נחמדים???), לפגוש את המשפחה המקומית. את הטיול הזה אנחנו עוברים כל כך אחרת מכל טיולי העבר, כשעיקר זמנינו מוקדש ללהיות נושאי הכלים של אור (סוחבי המזוודות, העגלה, מחזיקי הצעצועים ונושאיה של אור עצמה) ובמקביל - צוות ההווי והבידור שלה. היא, מצידה, מתגמלת במתיקות אינסופית, חיוכים וצחוקים, ומזג נוח. ממליצים לכולם על פריז - ועל אור.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3615469877688980471?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-31487896157360906152011-03-28T00:36:00.000-07:002011-03-28T00:53:01.502-07:00<a href="http://2.bp.blogspot.com/-8I-4Cd2pKik/TZA9-Nt3C6I/AAAAAAAAEPs/rpRrb-Grm6Y/s1600/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%25940017.jpg"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 240px; FLOAT: left; HEIGHT: 320px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5589035276609981346" border="0" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/-8I-4Cd2pKik/TZA9-Nt3C6I/AAAAAAAAEPs/rpRrb-Grm6Y/s320/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%25940017.jpg" /></a> <br /><div>כמעט חצי שנה עם אור (חמישה וחצי חודשים בערך) ואור מתחילה להתארגן על עצמה במרחב. </div>האמביציה לזוז מטורפת, התסכול כשזה לא מצליח קשה מנשוא ומלווה באזעקות אמת עולות ויורדות. וההצלחה, הו ההצלחה. מתגמלת מאין-כמוה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3148789615736090615?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-42151469169361559272011-03-14T11:40:00.000-07:002011-03-14T11:44:36.401-07:00קוראים יקרים, אתם יקרים באמת כי אני כותבת לכם במקום לישון. וזמן שינה זה יקר מאוד. הכי יקר.<br />השבוע אור שלי תהיה בת חמישה חודשים. והיא פחות ופחות שלי ויותר ויותר אדם בזכות עצמה. פחות נאחזת, פחות נשלטת. יש לה דעות, העדפות. היא מביעה אותן, אמנם בדרך שלא תמיד ברורה לי אבל מביעה. היא כבר לא מוכנה להתמסר מספיק בשביל להרדם לי בידיים, דורשת להרדם בכוחות עצמה, במיטה של עצמה. פיינשמייקרית קולינרית לא קטנה (אהרוני, מאחוריך).<br />אבל זהו, אנחנו מאוהבים. ברמה שברור שנקריב כליה, או אונת כבד, או איבר חשוב אחר כלשהו, בשביל שיהיה לה טוב. היא מדהימה, חייכנית, חיובית ונוחה לבריות. הצלחנו מאוד.<br />ועכשיו, קוראים יקרים, אני הולכת לישון. אחלו לי בהצלחה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-4215146916936155927?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-28232115211225146152011-01-19T10:56:00.000-08:002011-01-19T10:59:24.752-08:00<div dir="rtl">שורות אלו נכתבות ביד אחת, כמו הרבה דברים שנעשים ביד אחת. אור בת שלושה חודשים היום, ונחה לה בשלווה במנשא עליי, בטנה מחממת את בטני. לשתינו טוב ממש ככה. אז החיים עדיין לא חזרו לקבל צורה. נושאי השיחה שלנו דלים. לעיתים קשה עד כדי דמעות. אבל אור שלנו גדלה ועושה חיל. היא אדם בזכות עצמה, וקשה לחשוב עליה כעל פרי בטן. וכאדם בזכות עצמה היא חייכנית וצוחקת, עצמאית במשחקיה, דברנית לא קטנה, אתלטית וחזקה. יש לה העדפות ברורות, והיא לא מתביישת להביע אותן. היא מחוייבת לזכויות אדם (וכבר פעילה פוליטית). כל יום שלה שונה מקודמו, וכולל מימד נוסף של התקדמות. בסך הכל זה סיפור אהבה גדול.<br />אז מה היה לנו? 6 קילו ומשהו, 65 ס"מ. עקבנו, חייכנו, צחקנו, נגענו, תפסנו, בעטנו, הרמנו ראש והחזקנו אותו, אכלנו המון, ישנו - בעיקר בלילה, צעדנו במצעד זכויות האדם, התחבקנו והתנשקנו, החלפנו המון חיתולים, לקחנו קצת מוצץ וקצת בקבוק ואז פתאום לא, התהפכנו מהבטן לגב קצת, ובעיקר- למדנו להתמודד עם העולם החדש הזה (לי ולה). תודה לאבא, להאגיס, לקרטרס, לכל הדודים (ביולוגים ולא) והסבים. היה גדול. נמשיך ישר לרבעון הבא.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2823211521122514615?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-13897602024994092542010-12-24T10:46:00.000-08:002010-12-24T10:58:37.274-08:00השבוע מלאו לאור חודשיים. חודשיים קשים, מרגשים, שמחים, ומעבר לכל דמיון. אני חווה כל חוויה כאילו הילדה שלי היא הראשונה בעולם, כאילו תהליך הלמידה האיטי אך העקבי שלה מעולם לא התרחש קודם. היום מוקדש להתבוננות בה, לנסיון לשער את הצרכים והרצונות שלה, ולמילוי של אלו.<br />נכון לעכשיו אור מפתיעה אותנו מאוד. היא חזקה, וכך היתה מהרגע הראשון, כאילו נולדה בוגרת. היא גדלה יפה, לגודל מכובד ביותר (לאורך ולרוחב). החיוכים שלה ממיסים את הלב, והמילמולים שלה - בהם התחילה לאחרונה אבל באינטנסיביות של בת של מרצה למשפטים - נשמעים חמודים וקסומים. את הראש שלה מעטר שיער מלא ועיניה מישירות מבט. היא עוקבת אחרי תנועה, תופסת חפצים. יש לה העדפות ברורות (קוף על פני פיל, מוצץ כזה ולא אחר, לישון על הבטן ולא על הגב). היא כל כך אנושית, כל כך מורכבת, כל כך מגובשת. ובעיקר - ילדה נוחה למדי. שפר מזלנו.<br />הזהות עוד לא מגובשת. עדיין לא מצליחה להבין איך אמורים להיות אמא ואדם בפני עצמי. ואיך אמורים להיות בעלת קריירה, ובת זוג, במקביל לכל זה. לפעמים אני אפילו שוכחת לרגע שאני אמא ושיש לי את אור, ולפעמים לא מצליחה להזכר איך פעם עבדתי, או ביליתי, או ישנתי. לעיתים קרובות היא איתי גם בחלומות. כנראה שזה תהליך. המחשבות לפעמים קצת רצות קדימה - איך נשאיר אותה עם מטפל בעוד כמה חודשים, איך תהיה כשתתחיל לזוז, וגם - למה תגדל, ובאיזה עולם תשתלב. לא תמיד אלו מחשבות פשוטות, לפעמים קצת מטריד, נניח, שהיא תצטרך להתמודד עם המון קשיים כאישה בעולם גברי כל כך, או שתגדל כנראה בארץ בתנאים הלא מאוד פשוטים. מה שבטוח זה שבינתיים אנחנו מרוצים מאוד מהילדה שנפלה בחלקנו, בכל האובייקטיביות ההורית המצופה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1389760202499409254?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-6552958611917734362010-11-09T03:08:00.000-08:002010-11-09T03:17:41.032-08:00לפני 3 שבועות נולדה לנו אור. שלושה שבועות שאורכם שנתיים לפחות. שגרמו לנו לשכוח כל מה שהיה לפני. או שהיה משהו לפני. שמגדירים מחדש מושגי יסוד.<br />התקדמות: עליה במשקל; שיפור ביכולת לעקוב; לימוד מיומנות מורכבת כמו לקיחת מוצץ.<br />שמחה: לרבות חיוכים לא רצוניים.<br />עניין: להתבונן בפנים של אורונת, ולנסת למצוא בהם שינויים לעומת יום אתמול; או דמיון לתמונות ילדותינו; בהיה בספר שחור לבן.<br />טיול: יציאה לפארק הסמוך או לסופר פארם או לשילב.<br />עצמאות: היכולת לשכב במיטה בלי לדרוש התעסקות.<br />רוך: שעות של שכיבה של אורונת בחיקי, למטרות כרבול גרידא, המזמנות הזדמנויות לליטוף שיער, סנטרים, או סתם התרככות לבבית.<br />שינה: מאורע נדיר וחמקמק.<br />נושאי שיחה פוטנציאלים: חיתולים יציאות, טראומת הלידה (עדיין), שינה, גזים, ולא הרבה מעבר.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-655295861191773436?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-37520707303036142522010-10-24T12:05:00.000-07:002010-10-25T09:54:17.828-07:00קשה לדמיין איך מתארים את השינוי הענק הזה שחל בחיים שלנו. השינוי המרגש ביותר אולי. רק עצם הנסיון לכתוב עליו משהו מציף את העינים.<br />לפני כשישה ימים נהיתה אור. היא כמובן התהוותה לה בהדרגה במשך חודשים רבים (כעשרה!) אצלי בבטן, לאחר תכנון מדוקדק, אבל היא נהיתה לה ברגע. עברה מ-אין ל-יש.<br />קשה לתאר את החוויה. אפשר לתאר את הנסיון ליצור את אור, את התקווה שההריון יקלט, יעבור בשלום, ויסתיים בטוב. אפשר לתאר את המתח והציפיה ללידה עצמה, שהתאחרה לה ב-10 ימים, ואת המאמצים להביא אותה כבר, ולזרז אותה. אפשר לתאר את השעות הרבות כל כך בבית החולים, כמעט 24 שעות בחדר לידה, עם צוותים מתחלפים של מילדים (נחשפנו כנראה כמעט לכל הצוות הרפואי של תה"ש), לידה שלא מתקדמת - למרות עבודת הצוות המעולה שלנו, זירוזים שמביאים למצוקה עוברית, התערבויות רבות ואיומים בהתערבויות רבות אף יותר (נחסך מאיתנו קיסרי). אבל בעיקר עולים לי בראש קטעי אירועים. ההבנה שאנחנו נכנסים לחדר לידה ויוצאים משם עם תינוקת; הרגע שבו אור הונחה עליי, ערומה ולחה, בחדר הלידה, ויכלתי להרגיש אותה בפעם הראשונה; ההנקה הראשונה בחדר הלידה, חזקה ועוצמתית במיוחד; הביקור הלילי שביקרתי אותה אחרי שהגעתי למחלקת האשפוז, שהסתיים בכירבול של שעתיים וחצי בחדר ההנקה; הקושי שחוויתי בבדיקת הדם הראשונה שעברה והייתי עדה לה; הלילה הלבן שביום השני; הבכי שהיא פוצחת בו כשהיא נכנסת למקלחת; האופן שבו היא סוגרת חמש אצבעות על אצבע אחת שלי; הרגע שבו היא נרדמת עם ברכיים מקופלות כעובר על החזה שלי, חמימה וורודה.<br />בחרנו לה את השם אור אחרי הרבה התלבטויות ושקילה לעומת שמות אחרים, אבל היתה לי תחושה שהוא מייצג בדיוק את מה שהיא בשבילי בחיים - האור שלי, השמחה שלי, תקווה, משהו שמנחה את הדרך. השם מסמל גם משהו שקשור לראשוניות הבריאה, למרות שאנחנו לא אנשים מאמינים יש בזה משהו קצת נחמד.<br />זהו, עכשיו אנחנו בדרך חדשה ולא ידועה. לפעמים זה קצת מפחיד, אבל בינתיים זה מאוד מרגש. כל הדודים והדודות (הביולוגים והאחרים) מוזמנים לחזות בפלא.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3752070730303614252?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-20032605416060916362010-08-11T01:30:00.000-07:002010-08-11T02:07:10.957-07:00את פ' פגשתי לראשונה בכלא ביום שחרורו. לפני כן הייתי סופרת הצללים שלו - כותבת בשבילו בקשות או עוברת על בקשות שאחרים כתבו עבורו. בכמה פעמים נוצרו הזדמנויות של כמעט ייצוג. הוא רצה ייצוג בהליך בקשת המקלט המדיני שלו, אחרי שראה שחלק מחבריו לוקחים עורך דין ומשוחררים, ואני שמחתי לעזור, אבל זה לא ממש יצא. למשל, כמעט ייצוג היה כשמשרד הפנים היה צריך לבוא לראיין אותו בכלא, הפקיד היה מחוייב להודיע לי שהראיון עומד להתקיים, ולהזמין אותי אליו. הוא לא היה מחוייב לתאם את הראיון איתי, ולכן פעם אחת הראיון היה קבוע ל-3 שעות לאחר שיודעתי עליו ובפעם השניה ביום של בדיקת מי השפיר שלי. מה שנקרא שמירה קפדנית על זכותו של אדם להיות מיוצג. בפעם הראשונה אי ההתייצבות שלי (כיוון שהייתי באמצע יום הוראה, וכיוון שממילא לא היתה לי הזדמנות להכין אותו להליך הראיון) עלתה לפ' בכך שמשרד הפנים קבע שאם הוא מסרב להתראיין בלי יצוג הוא נחשב למי שלא משתף פעולה והתיק שלו נסגר. בכזאת קלות ביקשו לחסום בפניו את הדרך לבקשת מקלט מדיני, דרך שמשמעותה, לפחות בפוטנציה, חייו. כדי לפתוח את התיק נדרשנו לכתוב, בעצת האו"ם שתיווך, מכתב התנצלות למשרד הפנים. כשתואם הראיון בשנית ליום של בדיקת מי השפיר כבר נאלצתי להנחות את פ' להסכים להתראיין בלי יצוג, פשוט כי לא יכלנו לקחת את הסיכון הזה ששוב ייסגר התיק שלו.<br />קפיצה אחורה בזמן. סיפור חייו של פ' הוא מהקשים שאפשר לדמיין. לא אפרט אלא רק אומר שאיבד את כל בני משפחתו, ויותר מפעם אחת. אין הרבה בודדים ממנו בעולם.<br />ועכשיו חוזרים להווה, ויש קפיצה בזמן של כמה חודשים קדימה. ברקע יש החלטה שפ' ישוחרר מהכלא אם תמצא לו כתובת, אך כתובת אין. שולחים מיילים נואשים, מדברים עם אנשים טובים ששימשו כתובת לילדים בעבר. כשבית הדין אומר כתובת הוא מתכוון בדיוק לזה. מקום אליו משטרת ההגירה תוכל להגיע ולמצוא בו את פ' אם תתקבל החלטה לגרשו. כשאני מבקשת מאנשים לשמש כתובת אני מתכוונת לשמש כתובת למצוקות של פ', לתת מענה לצרכים שלו, לעזור לפ' לגדול. כמה שבועות של חיפוש וכתובות עולות ונופלות. בסוף מעלים זוג מקסים עם שני ילדים וכתובת. כותבים לבית הדין. במקביל, משרד הפנים, אותו משרד הפנים שראיין את פ' ללא ייצוג, כותב לבית הדין שפ' לא משתף פעולה. בית הדין מחליט לא לשחרר את פ'. מכתב נזעם מצידנו מסביר לבית הדין שמשרד הפנים, איך לומר, שיקר: שלמרות שנאמר שפ' לא שיתף פעולה פ' כבר התראיין, בלית ברירה, ומשרד הפנים ידע את זה כשכתב לבית הדין.<br />שלושה שבועות ארוכים אח"כ הזוג ואני מזומנים לבית הדין. בית הדין, כך נראה, מעריך את מה שהזוג בחר לעשות אבל לא לגמרי מבין. וללא ספק, הזוג צועד בדרך לא סלולה, שעלולה להסתבר כקשה בסופה. כי לך תדע איזה קשיים יהיו עם הילד הזה, מה הוא עבר בחיים ואיך הוא מתמודד עם זה. בית הדין אבל לא אומר לזוג שהם גם יהיו, בעצם, חסרי מעמד פורמלי ביחס לילד. לא יוכלו לקבל בשבילו החלטות. אם, למשל, יפגע בגופו לא יוכלו לאשר לנתח אותו; אם ילך לטיפול נפשי לא תהיה להם זכות לדרוש לקבל מהמטפל מידע על מצבו הנפשי. יש להם אחריות לא קטנה, אבל הם מצויידים בכלים משפטיים-פורמליים מועטים ביותר כדי לקיים אותה. ושוב, זה מבהיר מה הכוונה כשמדובר על כתובת. כתובת היא בשביל המדינה, ולא בשביל הילד.<br />ואם כבר, מסביר בית הדין, הילד אינו ילד. המדינה קבעה שלמרות שהוא קטן מימדים, שלמרות שיש לו תעודת לידה שמראה שהוא קטין (ואפילו לא ממש על גבול הבגירות), מבחינתה הוא חד משמעית בגיר. אז מה אם היא עשתה את זה על סמך בדיקות גיל עצם שהתוקף שלהן הוא מפוקפק, במקרה הטוב.<br />מקומו של פ' נפקד בדיון הזה. הוא לא זוכה לשמוע מדוע הזוג החליט לקחת אותו, או מה החובות שלהם ביחס אליו. הוא אפילו לא זוכה לשמוע שאינו ילד, מבחינת המדינה. הוא ממתין מחוץ לאולם עד שנקרא להכנס. בית הדין מסביר לו את חובתו לציית לזוג, אותם הוא מכנה הוריו החדשים. מסביר לו כי יכול להיות שיוחלט להחזירו לארצו, ואז יצטרך לשתף פעולה. פ' מקבל את הכל בהכנעה. כאילו אמרו לו מראש להסכים להכל. אולי תולדה של שנה וחצי של הכנעה בכלא, אולי פשוט כי כילד כך הוא מתמודד עם האמירות של בעל סמכות. ואז פ' נשלח לחדרו שבכלא. מבלי להבין שהוא משוחרר. פוגש בחוץ את עובדות נציבות האו"ם לפליטים, וחולק איתן את תסכולו מכך שאינו משוחרר.<br />קפיצה בזמן של ארבע שעות. פ' משתחרר, נוסע עם ה"אבא" ברכב שלו "הביתה". "אבא" צווה על ידי ה"אמא" לקנות ל"ילד" שווארמה עם השחרור מהכלא.<br />קופצים עוד כמה ימים בזמן, ופ' איתי ועם ה"אמא", אותה הוא כבר מכנה "אמא" בעברית, במשרד הפנים. בחוץ ממתינים עשרות אנשים. בפנים יש עוד עשרות אנשים. הדלת נפתחת, ואחרי שרואים אותנו, שתי נשים לבנות עם פ', תוך מספר דקות הוא מטופל, עוקף את כל התור, המורכב מאנשים צבעוניים, והנה יש לו ספק-אשרה. בחוץ פוגשים חבר מהכלא שדובר את שפתו של פ'. לרגע הבדידות של פ' נפרצת, וניכרת שמחה גדולה לפגוש מישהו מוכר, אבל באמת.<br />מאז, פ' הספיק להיות בים, בבריכה, בטיול. על סף קבלה לבית ספר. הוא מחייך לפעמים. הוא אמר לי שהוא שמח שעזרתי לו. והוא חי לו בספק כתובת עם ספק אשרה, עד לפעם הבאה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2003260541606091636?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-40023735043346249862010-07-06T00:12:00.000-07:002010-07-06T00:29:13.180-07:00<div align="justify">עוד בשלהי 2009 סיפרתי על חווית חיפוש הדירה (כמה סימבולי שאצבעותיי הקלידו "הגירה" בטעות) שלנו והנה חלף הזמן והגענו אל הרגע שבו הגיע העת לעבור. בסופהשבוע הזה נתחיל לגור בדירה שבה אנחנו צפויים לגור במשך, נגיד, העשרים שנים הקרובות. בדירה שבה נגדל את ילדתנו (או ילדינו). בדירה שבה נתבגר. יש בזה משהו מוזר, מאז 2003 לא גרתי באותו מקום יותר משנה, נושאת על גבי מטען מדולל - אבל הולך וגדל ומתחיל להכביד - של דברים. עברתי 4 דירות תל אביביות, 1 ירושלמית, 1 במבשרת, 2 בניו יורק ואחת בניו הייבן. חלק מהנדודים עם יוני, חלק בלעדיו. הרוטינה של להקפיד לא לאגור יותר מידי, לסנן את מה שאפשר, לסיים את האוכל שנותר במקפיא, לא להקשר, הרוטינה הזו עומדת להיות מופרת. אני מודה שתהליך העמסת הבית על גבינו הוא מפוקפק - בייחוד נוכח מה שגם כך מועמס לי על הבטן, אבל יש משהו מרגש בסופו הנראה לעין. </div><div align="justify">ויחד עם השינוי הזה באה ההשתנות שלי. הגידול המתמיד, העיסוק בשאלות של מה יהיה ואיך, של מי היא תהיה ואיך. יותר מתמיד היא נראית אמיתית - התנועות שלה מורגשות, הנוכחות שלה בבית קיימת בצורת החדר התכול שממתין לה עם ארון ומיטה, המודעות אליה וההתבוננות החודשית עליה. </div><div align="justify">זהו, זמנים טובים, מחדשים ומרגשים. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-4002373504334624986?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-6653072022962083912010-06-21T10:14:00.000-07:002010-06-21T10:26:36.483-07:00הרבה זמן רצים בינינו דיבורים על מה לעשות עם שם המשפחה שלי. אני לא אוהבת את שם נעוריי, או את המשמעות הנלווית לו (המקצוע של אבות אבותיי בפולין, שהיו כותבים את הכיתוב על גבי מצבות). גם אין לי קשר מיוחד למשפחה של אבי, ולא נראה לי עדיף לשאת את שם אבי על פני שם בנזוגי. וגם - השם נוח לשיבושים, ובלי-עין-הרע, איך לא שיבשו אותו.<br />אבל איכשהוא, למרות ששם המשפחה של יוני נאה בעיני, ובכל אופן נאה יותר בעיני בהרבה מזה שכבר יש לי, ולמרות שאין לי שום סיבה לא להחליף לשם המשפחה הזה, לא החלפתי. תקראו לזה עצלות, תקראו לזה התלבטות. היו כמה סיבות פרקטיות, כמו למשל חוסר רצון לסבך את האמריקאים בזה רגע לפני שאנחנו עוברים לניו יורק (אז הייתי ממילא במשרד הפנים לצורך רישום הנישואין), או חוסר רצון לשנות בבנק את הרישום שלי, או חוסר רצון לשנות את חתימתי.<br />אבל איכשהוא הנסיבות הביאו אותי היום למשרד הפנים, והמחשבה על זה שהעוברית כדאי שתשא את שם המשפחה הנאה והפחות משתבש של אביה גרמה לי בכל זאת להחליט לשנות את השם. יחד עם זה באה ההבנה שאף פעם לא יתחשק לי ללכת לעדכן את הבנק בכך ששמי השתנה, כך שאין לי מה לחכות לזמן נוח יותר. אני מודה שעד הרגע האחרון שבו ישבתי מול הפקידה לא היה לי ברור לאיזה שם אני משנה, אם להוסיף את השם של יוני או לא, אבל באקט ספונטני החלטתי לוותר על שם נעוריי וזהו, ואיתו הלך גם המקף.<br />חוויית ההמתנה במשרד הפנים היא תמיד סוריאליסטית, בין אם זה בצד של האזרחים ובין אם זה בצד - המוכר לי הרבה יותר - של הזרים. הפעם כוכב האירוע היה בחור דתי שצעק על עוולות הממשל ביחס לחטופי תימן ועוזי משולם. אבל בחלוף נאומי הזעם שלו ו120 מספרים אחר כך הגיע תורי וזכיתי בתעודת זהות חדשה ובשינוי שם בדרכון.<br />וכאן מגיע הקטע המעצבן באמת (ולא שלחכות שעתיים ורבע במשרד הפנים זה לא מעצבן, אגב). בתעודת הזהות שלי איבדתי לחלוטין את שם נעוריי, גם לא במשבצת של "שם נעורים" בתעודה. בדרכון לעומת זאת שונה שמי רטרואקטיבית, החל מתאריך נישואינו (האזרחיים), כאילו לא בחרתי לשאת שם אחר באופן מודע במשך שנתיים מאז. כך, המעשה הסתם-לא-פמיניסטי שלי הפך להיות מעשה אנטי-פמיניסטי, מבטל זהות ומוחק עבר. אינני יודעת אם יש לי אנרגיות להלחם במשרד הפנים גם בעניין הזה - אולי עדיף לשמור את האנרגיות למלחמות ההכרחיות יותר של מבקשי המקלט, אבל יש בזה משהו מאוד מקומם שכך קורה גם היום, אחרי תיקון חוק השמות ואחרי הבג"צ.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-665307202296208391?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-11348815073632643482010-06-16T15:21:00.000-07:002010-06-16T15:31:27.620-07:00הרבה זמן לא הייתי פה, בין היתר כי הרגשתי שטרם בשלה השעה לדבר על מה שבאמת מעסיק אותי. היום, כשהמצב כבר ברור לעין וידוע לכל אני מניחה שכבר אפשר לדבר על זה. ואני מדברת על ההריון שלנו.<br />אני לא רוצה לומר הרבה מעבר לזה שזה מה שמעסיק אותי. זה מרגש, מכאיב, מלחיץ, סוחף. אני מסוגלת לשבת שעה ולהסתכל על הבטן שלי מרקדת. חושבת על כל דבר שאני עושה בפרספקטיבה של זה. מחכה לה כמו שלא חיכיתי עד היום לאיש ולשומדבר.<br />זו תגלית מעניינת עבורי על עצמי. גם כי אפשר היה לחשוב שעברתי דברים קשים מזה, או אתגרים גדולים מזה. שהשגתי השגים גדולים מזה. גם כי רבים מכירים אותי כקרייריסטית, כאדם פוליטי, כאינדיבידואליסטית. גם כי אני לא חושבת שאני מאוד שבויה בכוחות החברתיים שמאלצים אותי להסתכל על זה כרגע השיא של חיי וכפסגת ההגשמה העצמית. מטריד גם לחשוב שאפילו אני, האשכנזיה, המשכילה, מהמעמד הסוציו-אקונומי הגבוה יחסית, עומדת לשלם מחירים רבים כל כך של הפליה בשל היותי אישה ונוכח ההריון והלידה הצפויה. אבל כנראה שאף אחת לא באמת חסינה מפני הפגיעה החברתית הזו. מפתיע לחוות את הקושי בהתמודדות עם הגוף החדש, את הניכור אליו. והנה אני מגלה תמונה מורכבת כל כך של עצמי ושל המציאות החדשה הזו, שבוודאי תתגלה כמורכבת עוד הרבה יותר בעתיד, שצופן לנו התמודדויות חדשות.<br />אז בינתיים, אנא סלחו לי על אובדן היכולות הזמני, בתקווה שברגע שאתחיל לקלוט בעצמי, אוכל גם לחזור לשדר בצורה תקינה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1134881507363264348?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-54622966936828308202009-11-26T14:40:00.001-08:002009-11-26T23:27:51.380-08:00הרבה זמן לא הייתי פה, בין היתר בזכות התחלת העבודה החדשה (שהיא כבר נושא לפוסט נפרד אולי) וגם - בזכות הקונכיה.<br /><br />זמן מה לאחר חזרתנו לארץ התחלנו להסתובב כמו חשופית במרדף אחר קונכיה. הנסיבות החיצוניות - צינור המים שהתפוצץ לנו מתחת לבנין, מערכת האינטרקום שהתפרקה, הכביסה המטפטפת באופן מתמיד של השכנים העליונים, כל אלו הגדילו אצלנו את המוטיבציה למצוא כבר את הקונכיה שלנו, כי למרות שהשכנים נאים בעינינו, כל המצב הזה לא עובד.<br /><br />בתמימותנו פנינו אל האינטרנט. שם ניתן למצוא מודעות בודדות של דירות מהסוג המבוקש, של כמה תמימים כמונו שחושבים שככה מוכרים קונכיה. הסיפור האמיתי אבל הוא בידי בעלי המקצוע המופלאים המכונים מתווכים.<br />הדינמיקה היתה שהקונים-בפוטנציה (אנחנו) מתקשרים למתווך. המתווך שומע מהם את מה שהם רוצים, ואז מתחיל תהליך קסום שבמרכזו אוטוסוגסטיה ופעולת שידול רב זרועית מצידו של המתווך, והכל תמורת תשלום שהוא בכלל לא סימלי, כאילו שזה לא מעצבן מספיק לדבר איתו וכאילו שהזמן היקר שהוא מבזבז לך לא מספיק מצער.<br /><br />למשל: הקונכיה הפוטנציאלית ממוקמת על ציר ראשי, הכיצד תשווק אותה? 1. מצא שביל סתרים מרחוב קטן קרוב, ושכנע את הקונים הפוטנציאלים שמשם נכנסים לדירה. כמובן, קבע איתם נקודת מפגש באותו רחוב קטן, אולי כך לא ישימו לב בכלל לקיומו של הרחוב הראשי שממנו הכניסה האמיתית לדירה. 2. וודא שחלונות הדירה יהיו מוגפים, וכן שבדירה תושמע מוזיקה קולנית - או רעש קולני כלשהו (נניח, ילדים צועקים), כדי למסך את רעשי הרחוב. 3. כשעולים לדירה, אם בכל זאת נשמע ממנה רעש הרחוב הסואן אמור בביטחה: זה רעש? זו דירה רועשת??? וליתר בטחון אמור גם: ממילא בישראל אף אחד לא פותח חלון, כולם מדליקים מזגן בחורף ובקיץ. 4. יש להרבות בשימוש במילים פוטנציאל ופסטורלי, ושאר מילים ב-פ.<br /><br />וכך, כל דירה שראינו הפכה להיות משהו מיוחד, מתאימה לנו בול, כל מרפסת הפכה לגינה, כל חורבה הפכה להיות "מאוד חמודה ועם קצת השקעה יש כאן הרבה פוטנציאל" ומכל חלון נשקף נוף ממש מיוחד. כל רחובותיה של תל אביב הצפונית הפכו להיות מקסימים, כל שכונותיה - הכי טובים וכמו בקיבוץ. הסיור הטיפוסי בדירה מתחיל כשהקונה העתידי עומד במטבח, ומילותיו הראשונות של המתווך תמיד יהיו "זה המטבח", כאילו שהם מקבלים תגמול מיוחד על סטייטינג דה אובויאס. כשמתווך רואה דירה נראה לי שקירותיה מתחילים לזוז לנגד עיניו, כי בכל רגע יאמר הוא שאת הקיר הזה אפשר להזיז, ואת החדר הזה אפשר לשנות. בכלל, קניית דירה היא תהליך של עיסוק בדמיון מודרך באופן בלתי פוסק.<br /><br />אבל מעבר לאוכלוסית המתווכים המרתקת בפני עצמה, גם בעלי הדירות, המוכרים הם מעניינים במיוחד. והנה כמה מסקנות מאיתנו למוכרים לעתיד:<br />1. תמונות עירום שלך מפוזרות בכל רחבי הדירה אינן בהכרח עוזרות למכירתה.<br />2. כנ"ל גם לגבי ריחות טיגון בשר מהולים בריחות סיגריות.<br />3. כחריגת בניה נחשב כל מה שהוא לא בנוי באישור, וכולל גם את מה שבנוי בלי אישור אבל נראה לך ממש נחמד, את מה שבנוי בלי אישור אבל לא נראה לך שמפריע למישהו או שמישהו ידרוש להרוס, ואפילו את מה שבנוי בלי אישור ואת/ה לא חושב/ת שנעלה עליו.<br />4. כשנוקבים במחיר לדירה, הכוונה היא בד"כ שהמחיר יכלול גם את הרצפה, והקירות, וכל מיני דברים שבתוכם או מתחתם, ולא מקובל לדרוש במחיר נפרד עבור אלו האחרונים, מחוץ למחיר הדירה.<br />5. מיותר לספר לקונה העתידי מאיזה חלק בעולם הבאת כל פיסת קיר וכמה שילמת על כל אריח, זה באמת בעיה שלך שאתה מביא טיח מאמריקה ושיש מאיטליה.<br />6. כדאי ממש להראות את הדירה שרוצים למכור, ולא להראות דירה אחרת ולהסביר במה היא שונה לעומת הדירה שאתה מציע למכירה.<br />7. אם הדירה לא בבעלותך זה בסדר גמור, אבל אולי כדאי שלא תמכור אותה כך.<br />8. אם ביקשת מחיר ויש קונה שמוכן לשלם לך אותו, זו לא סיבה לפרסם את הדירה במחיר גבוה יותר ב10%.<br />9. אזבסט גם הוא אינו דבר מוכר.<br />10. אם בדירה ישנם קירות רקובים או רטובים, ואתה מנסה להסתיר את זה מהקונה צביעת הקירות הללו בצבע שונה מכל שאר הקירות בבית אינה בהכרח השיטה היעילה לכך.<br /><br />וכך, אחרי למעלה מחמישים דירות, אחרי יותר מעשרים מתווכים, נמצאה לה הקונכיה. אנחנו חושבים שהיא מצטיינת ומחכים מאוד להפסיק את קיומנו החשוף החל מחודש יולי. כולם מוזמנים לחנוכת הבית, אבל תביאו איתכם איזה משהו לאכול, ברצינות, למי יש כסף לאוכל אחרי כל זה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5462296693682830820?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-1771409069699583552009-09-13T23:54:00.001-07:002009-09-14T00:21:06.795-07:00את ט וא אני מכירה כבר חמש שנים. ט מוכר נעלים בנווה שאנן, וא עובדת משק בית בהרצליה. שניהם דוברי עברית רהוטה, לבביים, מפרגנים, מתעניינים. בתחילת היחסים שלנו עוד אנגלית עמדה בינינו, אבל די מהר היא נעלמה. כשהכרנו היה יואל, בנם, עוד תינוק. היום הוא בן 8 ומאז נולדה גם אפרת, ילדה יפיפיה וחייכנית. במשך שנות ההכרות שלנו נפגשנו פעמים רבות, ולעיתים גם בביתה של המשפחה. בית זה תמיד היה מקושט בדגלי ישראל ביום העצמאות, תמיד ערוך לקראת פסח. וזאת למרות שט וא נוצרים מאמינים. לא אוסיף מילים על הזוועות שעברו בטרם הגיעו ארצה. אומר רק שהיא נמלטה מרדיפה בהיותה קרובה של איש מבוקש על ידי המשטר, והוא נמלט משירות צבאי מדכא, וביחד, כזוג מעורב אריתראי-אתיופי, היו יודעים סוג שלישי של רדיפה, גרוע לא פחות.<br />כל רצונם היה להשתלב. להשתלב אחרי שהם בישראל משנת 1991. לכן חגגו את חגי ישראל, לרבות הדתיים. לכן נתנו לילדיהם שמות ישראלים. לכן העסיקו מורה פרטית שלימדה את בנם תורה. לכן למדו באולפן עד שהפכו דוברי, כותבי וקוראי עברית שוטפת. אבל ישראל לא נתנה להם להשתלב. כפליטים אתיופים-אריתראים הם אינם זכאים למעמד של פליט, אלא רק לאשרת עבודה. במילים אחרות, כל חצי שנה נגזר עליהם לבקר במשרד הפנים ולהתחנן לחידוש האשרה. במשך השנים הללו פעמים רבות ליוויתי אני את א וט בביקורים בלשכת משרד הפנים, ובפעמים אחרות ליוו אותם סטודנטים של הקליניקה לזכויות פליטים. כמעט תמיד היה כרוך חידוש הויזה בצעקות ובמריבות, נוכח ההתנגדות של אנשי משרד הפנים. בתחילת הדרך נדרשו לשלם גם קנסות בסך של אלפי שקלים. כשלא ליווה אותם מישהו, לרוב הושבו פניהם ריקם. לכן ניסו, בשלב מסויים, לבדוק אפשרויות לעבור למדינה כלשהי שתקבל אותם, אבל תקבל אותם באמת, ללא הצלחה.<br />כשהתקבלה החלטת הממשלה על הענקת מעמד לילדי עובדים זרים היה נראה תחילה כי יואל, בנם הבכור של ט וא אינו עומד בקריטריונים ולכן אינו זכאי למעמד. אך הקריטריונים הוגמשו וניתנה הזדמנות נוספת להגיש בקשה לקבלת מעמד. כשפנינו למשרד הפנים סירבו לקבל בקשה מצידם של א וט. במשך הסירוב הזה גם לא נמנעו מלהטיח בפניהם - ובפניי האשמות קשות, לפיהן הם שקרנים, ולא נכנסו ארצה כדין. וזאת למרות שהיו רשומים במחשביהם כמי שנכנסו כדין והציגו את המסמכים הרשמיים שקיבלו עם כניסתם. כשהכרחנו את משרד הפנים לקלוט את בקשתם חרף רצונם, נדחתה זו במהירות גדולה וביעילות בלתי אופיינית. <br />ואז החל הליך משפטי של למעלה משנה, בניהולם של אורה בלום, ענת בן דור ו(אולי בעיקר) יובל ליבנת. הליך מהסוג הידוע והטוב של נסיון באמצעות בית המשפט לחייב את משרד הפנים לעשות את מה שהוא ממילא חייב, וזה לקבל החלטות בצורה סבירה, לא מפלה, ולא שרירותית. בלחצו של בית המשפט הסכים משרד הפנים להעניק ליואל - ולכל יתר המשפחה - מעמד של תושב. חצי שנה מאוחר יותר, אחרי שכל עצב מעצביהם של בני המשפחה נמרט, חתם שר הפנים על החלטתו, והם צפויים לקבל מעמד בימים הקרובים.<br />ומה עכשיו? משיקבלו מעמד, הם יוכלו להחזיק תעודת זהות, ולילדיהם יהיה מספר תעודת זהות. הם לא יהיו חייבים לנהל את המאבק על רישום שלהם לבתי ספר ולגנים. הם יהיו זכאים לביטוח בריאות בחלוף זמן מה. ביקוריהם במשרד הפנים יפחתו, וכך גם כמות ההשפלה שיצטרכו לספוג מהפקידות של המשרד. הם לא יהיו נתונים לסחיטה המתמדת של מעסיקים שחושבים שעקב המעמד השברירי ניתן לראות בהם כוח עבודה זול. הם יהיו נוכחים, ולא נוכחים-נפקדים, ויצעדו צעד אחד לעבר השייכות שהם כל כך רוצים בה. לשנה החדשה בורכה ישראל בתושבים חדשים נאמנים, תורמים ומקסימים שכל מדינה היתה צריכה להיות שמחה בהם.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-177140906969958355?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-69982447560202383182009-09-13T23:32:00.000-07:002009-09-13T23:53:19.030-07:00מטרופוליס 2009, כנס הגירה ענקי, הוא התירוץ להגעה לקופנהגן, העיר עמוסת הזכרונות של יוני. כאן הוא בילה כמעט כל קיץ, מכיר כל פינה ומסוגל לספר סיפורי נוסטלגיה רבים כל כך. טיול בעקבות אתרים נבחרים של ילדותו הוא אחד הדברים שמעסיקים אותנו פה עכשיו.<br />אבל מהרגע שירדנו מהמטוס אני נפעמת מכל העניין הזה של מדינת רווחה. בעיקר כי עושה רושם שיש פה הרבה רווחה. נחמדות כללית, שקט, נקיון, רוגע, נימוס, וכל מיני קונספטים שזרים לאני התל אביבית ולאני הניו יורקית, ומצויים פה בשפע אפילו יותר מבבירה האירופית הממוצעת. רפורמות מרחיקות לכת שקרו לאחרונה כוללות, למשל, החלפה של האוטובוסים מכאלו שמציעים מקומות ישיבה בודדים לכאלו שמציעים מקומות ישיבה זוגיים ומעלה, כדי לעודד ידידותיות בין נוסעי האוטובוס. מטרות ארוכות טווח הן להעלות את מספר הרוכבים באופניים לעבודה מכ-40% לכ-50%.<br />ככל הנראה, חלק מהשירותים שמציעה מדינת הרווחה הסקנדינבית כוללים צביעת שיער בגיל צעיר. אחרת אין שום דרך להסביר את הילדים, נערים ומבוגרים הרבים שמסתובבים פה עטויי שיער לבנבן עד צהבהב. כל אדם שני פה היה מחוזר עד איימה לו היה מגיע ארצה (וזאת מבלי שאהיה מוכנה להודות מצידי שאידיאל היופי כולל בהכרח בלונד, אלא רק מתוך הבנה שערכו היחסי של הבלונד בארץ גבוה ביותר). תוסיפו לזה את ההקפדה המדהימה על לבוש מרושל במידה מדויקת עד כדי שיראה מהוקצע, ותבינו שקשה, קשה מאוד להסתובב פה בלי לסובב ראשים. הזהירו אותנו (תודה אדריאנה), אבל לא השכלנו להקשיב.<br />זהו, בעוד כמה ימים כבר עולים על מטוס וחוזרים. בינתיים, נעריץ את דנמרק ונקווה שאיזה שפריץ של צבע בלונד ידבוק בשערנו גם כן.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6998244756020238318?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-29709171655925070712009-08-12T04:17:00.000-07:002009-08-12T04:41:01.520-07:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SoKp93i1maI/AAAAAAAAD04/VA7Pboaq8Zg/s1600-h/IMG_2977.JPG"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 240px; FLOAT: left; HEIGHT: 320px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5369040586126236066" border="0" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SoKp93i1maI/AAAAAAAAD04/VA7Pboaq8Zg/s320/IMG_2977.JPG" /></a><br /><br /><div align="justify">אם מבחינתנו החזרה לארץ היא טראומטית, הרי שמנקודת המבט של הבת האובדת, קונדוליסה, שלא זכתה לנסוע איתנו לניו יורק אלא נשארה פה אצל חברים נאמנים ששמרו לנו עליה, חזרתינו היא אירוע משברי של ממש. מבחינתה, לפני הנסיעה נחטפה בידי גורמים אלימים במיוחד, הוסעה מעוורת כולה בכלוב למזרח ירושלים (שם בילתה את השנה האחרונה) ועברה עינויים בדמות נוכחות של חתול אחר בדירה המארחת. כמובן, שכשמסתכלים מקרוב רואים שקונדוליסה סבלה מתסמנות שבי, ועד כדי כך הזדהתה עם השובים שהחלה לקחת בעצמה בני ערובה - החתול שלטריטוריה שלו פלשה פעם הפך להיות נתון לגחמותיה הפראיות במיוחד ולאופיה השתלטני קמעה. ברמה המעשית, היא מנעה ממנו אוכל, גישה לחלקים נכבדים של הבית, שימוש בשירותים, או קרבה לשובים. כך הפכה אותו לאזרח סוג ב' בביתו. עם השובים החדשים שלה, חברינו אליס וג'וני, היא דווקא הסתדרה לא רע בכלל, לפחות כל עוד הסכימה שגם הם יכנסו למיטתם-הם. </div><br /><br /><div align="justify">ואז חזרנו מניו יורק. אנשים רעים שכמותנו. במקור השובים הזמניים, אליס וג'וני היו אמורים למסור לנו את קונדוליסה בחזרה אבל התקשרו ואמרו שאינם מצליחים להכניס אותה לכלוב. לא הבנו מה כל כך קשה, בסך הכל חתולה. בסופו של דבר התייצבנו לעזור, והיינו ארבעה שמנסים להתמודד עם חטופה/חתולה אחת. וכמובן, היא ניצחה. בתום המאבק, לאחר שפרצה את הכלוב, את דלת החדר ואת החלון, היא אמנם נכנסה לכלוב, אבל ללא ספק היא היתה חזקה מאיתנו. </div><br /><br /><div align="justify">מאז הובאה קונדוליסה לתל אביב היא מנסה להתרגל. החיים פחות מסעירים כשאין לה חתול אחר להתעמר בו. האוכל בתל אביב הוא מוצלח יותר, אבל לגיזרה שלה זה לא מחמיא. בבית החדש בו קונדוליסה שבויה יש נקודות אסרטגיות מהן ניתן רק לחלום על האפשרויות (בדגש על התקרה של הארון שמעל המקרר). יש רצפת פרקט מחליקה והורים עסוקים אך עמוסי רגשות אשם על הנטישה בת השנה. כאן, שם ובכל מקום, המכנה המשותף הוא עליונותה הבלתי מעורערת בעיני עצמה ובעינינו. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2970917165592507071?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-69194993205654883882009-08-02T08:18:00.000-07:002009-08-02T12:56:23.447-07:00חזרנו. הדירה הסתדרה לה. הארגזים אינם. אפילו יש המכנים אותה בית. המשפחה שלנו חזרה למימדיה הטבעיים, החתולה האובדת שבה הביתה. כמונו, גם היא עוד קצת ממורמרת מכל השינויים הללו.<br />אין ספק שהצד הפחות אטרקטיבי בישראל זה הבירוקרטיה שלה, ומזה היה לנו במנות גדושות לאחרונה. חברת הכבלים, כולל צעקות על מנהל אחד, ספק אינטרנט, קופת חולים, מוסך, בנק, ביטוח, חברת חשמל, עיריה, עיריה, משרד הפנים ועוד פעם עיריה. כיום אבל, אנחנו מרושתים, מתוקשרים, מחוברים, ממונעים, מבוטחים ואפילו כמעט חונים כחוק, שזה כבר ממש הישג.<br />חברים ומשפחה זה מאוד נחמד. החוויה הזו של לפגוש מאלו ומאלו חסרה לנו. הערבים שלנו מלאים. וגם הלבבות. אין מה לעשות, היה משהו ריקני - גם אם קסום - בקיום הניו יורקי שלנו. ויש משהו נחמד בלהתחבר, בלהרגיש, בלהיות חלק. מאז שהגענו אפילו הספקנו להיות שם-. כמו שהיו שם בשבילנו.<br />ויש גם את החום הכבד. כזה שלא הגיע לניו יורק בטרם עזבנו, ובכל זאת יש שטענו שאנחנו הבאנו אותו. אנחנו מסרבים לקחת אחריות.<br />אנחנו גם מסרבים לקחת אחריות על האירוע הקשה והמזעזע שהיה אתמול במשרדי האגודה לזכויות הפרט. שוב אירוע שמראה כמה מסוכנת ההסתה, וכמה חשובה הסובלנות לקיום של כולנו פה.<br />מצד שני, הלוואי והיינו יכולים לקחת אחריות - או לדעת איך ולמה זה הצליח - אבל בינתיים הוסרה חרב הגירוש מעל ראשם של ילדים רכים לשלושה חודשים עד שתגובש מדיניות, וכן בוטלה המדיניות האווילית והאכזרית של הגבלת חופש התנועה של מבקשי מקלט לאזור הפריפריה (לא גדרה וחדרה). אנחת הרווחה נשמעה בכל רחבי הארץ במידה שווה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6919499320565488388?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-32748985144664839312009-07-15T20:14:00.000-07:002009-07-15T20:29:24.012-07:00בתגובה לשאלות שנשאלתי, ורק לפני שנשכח, אם אפילו אחד מהקוראים מתכנן לבקר בניו יורק באיזור הוילג' או הלואאר איסט סייד, אנא הקפידו לסעוד במקומות הבאים. לא מדובר בהכרח במקומות מאוד הומים, אבל לנו הם נעמו והתאימו מאוד:<br />1. il mercantido - taqueria moderna - ברחוב 10 ו-B. מסעדה מקסיקנית קטנטנה, תוססת, עם שירות מעולה, ואוכל אלוהי, שונה לגמרי מכל מה שחשבתם על אוכל מקסיקני עד כה. המנות קטנות, אבל באמת שאין כמוהן. אכלנו עם חבר מקסיקני, שטען לאותנטיות של הטעמים.<br />2. falai - מסעדה איטלקית קטנטנה, בעיצוב רומנטי ולבן לחלוטין, הממוקמת ברחוב קלינטון, באיזור הפינה של ריווינגטון. יש בית קפה ויש מסעדה, המומלצת יותר. בארוחה האחרונה שלנו במקום, אולי הטובה שאכלתי בחיי, קיבלנו, מבלי שהזמנו או שילמנו על כך, מלחמי הבית המעולים (בטעמי כרוב שחור, שומר ובצל, רוזמרין, ו/או צימוקים), מנת פתיחה (מרק מלפפונים על יוגורט ומחית שמיר), ואת המנות העיקריות (מנת הפסטה המעולה ביותר ובוודאי היפה ביותר שאכלתי, כשלתוך האיטריות הרחבות היו שזורים עלים שלמים של עשבי תיבול צבעוניים). כשהזמנו קינוח, קיבלנו מעבר לקינוח המדהים כשלעצמו עוד 3 טעימות קינוח (פרה-קינוח) מעולות גם כן, ולעומת זאת עם החשבון קיבלנו פוסט-קינוח, להתנחם בו על סוף החוויה. כשציינתי באוזניהם שהיתה זו הארוחה המעולה ביותר שאכלתי, קיבלתי קופסת עוגיות, וחיוך גדול מהבעלים.<br />3. san marzano - שוב באיזור פינת קלינטון וריווינגטון, פיצריה קטנה ומעולה, עם שילובי תוספות מצויינים ובצק שנאפה בשלמות בתנור לבנים.<br />4. sachico - בקלינטון בין האוסטון לסטנטון, אם אינני טועה. סושיה מעולה, שאמנם אינה הומה אדם, אבל הסושי הצמחוני שלה מעולה, ובעיקר אהבתי את זה עם מחית השזיפים.<br />5. thailand cafe - בקלינטון, ליד פינת האוסטון, מסעדה תאילנדית קטנה וטעימה.<br />6. clinton st. bakery - מקום הברנצ'ים האולטימטיבי, עם פנקייקים מעולים וארוחות צהרים חזקות במיוחד.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3274898514466483931?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-36032137019744116842009-07-15T19:59:00.000-07:002009-07-15T20:13:59.834-07:00<div dir="rtl" align="right">לסיום התקופה שלנו בארה"ב (שאני מכנה "הקייטנה" בשל היותה תלושה כל כך מהחיים האמיתיים, שבהם יש לנו זיקות, מחוייבויות, יחס רגשי, שורשים, חתול, מסגרת וכו') נסענו לטיול בחוף המערבי.<br />הטיול התחיל בכך שארזנו ועזבנו את הדירה בניו יורק, השארנו את המוני הדברים שלנו בבוסטון (ממש קפיצה קטנה, נכון? והסתבר שיש לנו באמת המוני דברים, למרות המחויבות לא לצבור הפעם, והידיעה שזמננו שאול), ונפרדנו ממשפחת לבנון, בידיעה שהפעם הבאה שנתראה איתם תהיה כבר ברמת אביב.<br />משם טסנו ללאס ווגאס. כבר ביציאה מהשרוול של המטוס הותקפנו במכונות הימורים. החום הקופח עמד בניגוד מוחלט לקרירות של בוסטון מהערב שלפני, וגם בניגוד מוחלט לטעם הטוב ולהגיון. נסנו משם כל עוד נפשנו בנו, אבל לא לפני שטעינו בדרך ומצאנו את עצמנו בסטריפ מול כמה מראות הזויים, כמו מלון בצורת ניו יורק, לרבות אמפייר סטייט, קרייזלר, וקוני איילנד; מלון בצורת פירמידה – מקורה בשלט פרסומת לרובוטריקים, עם ספינקס קטן מקדימה; רכבות שמשנעות את המהמרים ממקום למקום, וכו'.<br />הנסיעה לגרנד קניון אחרי שעות ארוכות שטיסה, לילה ממועט בשינה, ומעבר דירה היתה קשה. אבל שום דבר לא הכין אותנו לגשם שפתאום פרץ מעלינו, כאילו אנחנו לא במדבר אמצע הקיץ. נסענו בתוך הסערה עד שהגענו. את היום למחרת בילינו בקניון, העננות העיבה על צבעיו המרשימים אבל בסך הכל המדובר במקום מרשים במיוחד, ענקי, שהרוח, המים, והאדמה בו מתפרעים. זה היה נראה לפעמים כאילו מישהו השאיר איזה מיה או עמית גדולים כאלה באמצע החולות והאבנים והם עשו את הסדר הרגיל שהם נוהגים לעשות במקומות כשלא משגיחים עליהם – שילוב של בלאגן, קימוט, ומתיחה עם קצת שבירה וקריעה.<br />משם המשכנו לאנטילופ קניון. חנינו ליד לייק פאואל, שצמוד לסכר מרשים. האגם עצמו יפה – בייחוד מעניין הניגוד בין המדבר והצוקים לצבע הכחול שלו – אבל גם מאוד תיירותי. באתר הקמפינג זכינו לביקור של jack rabbit. בקניון עצמו טיילנו באמצעות מדריך. שוב מקום מרהיב, קטנטן (אורך הקניון כרבע מייל ורוחבו מטרים בודדים) אבל עמוס תיירים בצורה איומה קצת. הצבעים של הסלעים, הפסים, הקימורים, והקרירות היו אבל בלתי ניתנים להבסה, גם כשגילינו שיש שם ישראלים.<br />היעד הבא היה הברייס קניון. בקניון שוב תפס אותנו גשם (באמת, אנשים, יולי!!) אבל מצד שני, אנחנו תפסנו כמה צבאים, סנאים, ולטאות, וגם מראות מרהיבים. היתרון של ברייס הוא העובדה שהוא ירוק כולו, בניגוד לאנטילופ ולגרנד שהיו צחיחים לחלוטין. עשינו מסלול רגלי של ירידה אל הקניון ועליה בחזרה, קרובים לhoodoos, העמודים של הקניון עד כדי נגיעה. למחרת טיילנו על גבי סוסים ברד קניון הסמוך.<br />נסענו לzion canyon. אחרי הקור הלילי של ברייס החום של ציון בצהריים היה בלתי נתפס בכלל. חיכינו לערב ואז טיילנו במסלול הבריכות, מתפעלים מהצבאים חסרי הפחד, מתרנגולי הודו פראיים ומחתול בר אחד. למחרת עלינו גם לweeping rock והלכנו ליד גדת הנהר החוצב את הקניון. בדרכנו החוצה ראינו איך הרוח עושה שמות במדבר, מעיפה חול וגלגלי קוצים לאורכו, רוחבו וגובהו.<br />בניגוד בולט כל כך לכל אלו עומדת לאס ווגאס. חזרנו אליה בדרכינו אל קליפורניה, והפעם גם הסתובבנו בה קצת. עברנו בלילה בין הופעת קרקס מלון הבנוי כאוהל קרקס ענקי, לבין הופעת סירנות ופיראטים במלון המובנה כאי המטמון, לבין הר געש מתפרץ לצידו של המיראז', לבין המזרקות המסתובבות בבילאג'יו. כמובן, כמו בחיים האמיתיים כך גם דמיון, חביבת הקהל היתה פאריז, שהמלון המעוצב בדמותה (כולל מגדל אייפל לא קטן בכלל) הובנה לייצר תחושה של חלל פתוח גם בתוכו (תקרה מעוצבת כשמיים עם תאורה שמחקה את זו של השמש, רצפה מעוצבת כמדרכה, הזרמת אויר לא אחידה שמייצרת בריזה, וחנויות המעוצבות כבתים שמוכרות קרפים וטארטלטים). הגרנדיוזיות מרשימה כמובן, אבל הרייקנות עוד יותר ממנה, ובעיקר מרשים המודל העיסקי הזה שנועד לגרום לך להוציא כסף בקלות רבה יותר.<br />לאס ווגאס היתה הכנה טובה לדיסנילנד, שהיתה התחנה הבאה. באדיבותו של אלן (תודה!) קיבלנו כרטיסים לפארקים. המכנה המשותף – גם ווגאס וגם דיסנילנד לא הרגישו אמיתיים. אחרי כמה שעות מצאנו שאנחנו בכל זאת קצת ילדים, והחלטנו להנות. מה שכן, יש מצב שבגיל 30 אנחנו קצת זקנים מידי בשביל זה.<br />התחנה הבאה היתה סן פרנסיסקו, אבל כאן היתה חשובה לא רק היעד אלא גם הדרך. הנסיעה על כביש מספר 1 מרתק, והוציאה משנינו הרבה צלילי התלהבות. הנוף מגוון - הרים, מישור, ים, חול, שדות חקלאיים, ביצות, ומה לא. בדרך עברנו ביקבים של סנטה ברברה, לטעימות יין, בתחנה שרירותית של תצפית על פילי ים - חיה שמנה ומטופשת במיוחד - ביערות הרד ווד הצופים על חופים של ביג סר (שם עצרנו לקמפינג בקור), בשכונות העשירים החמודות והחופים היפיפיים של כרמל, בכלבי הים ובאקווריום של מונטריי, באריות הים של סנטה קרוז. כשכבר הגענו לסן פרנסיסקו משהו בפנים מנע מאיתנו לאהוב אותה. עסקנו בהשוואות בלתי פוסקות, מהן ניו יורק יצאה כשידה על העליונה. צ'יינה טאון נחמד, אבל פחות הומה, סואן, מלוכלך ודחוס מזה של ניו יורק. ליטל איטלי יפה, אבל חסר את הקצב שהיה מוכר לנו כל כך. חוף הים אמנם עולה על גדות הנהרות של ניו יורק, אבל תיירותי מידי. חלק מהשכונות הזכירו את הווילג'. משהו אחד שכן עשה ריגוש מיוחד היה שכונת קסטרו, אולי בשל הידיעה שממנה פרצה המהפכה של ההכרה בהומוסקסואליות מוחצנת כדבר לגיטימי - תחושת החופש שם נעמה מאוד. בקיצור, ניו יורק השתדרגה למעמד של האקסית המתולוגית שלנו, שתמיד תהיה הקריטריון לאורו תמדדנה ערים אחרות, ותצאנה כשידן על התחתונה.<br />מחוץ למסלול הרשמי, זכינו להכרות עם אמריקה אחרת. כזו שלא מתקיימת 24 שעות ביממה. כזו שסובלת מעוני ומבעיות השמנה שהן כמובן קשורות. עברנו בערים שבטחון תעסוקתי בהן הוא עבודה בטאקו בל או בוולמרט, או כל אחת מאותן עבודות מושמצות מבחינת תנאי השכר והתנאים הסוציאלים. שהעיר נסגרת ביום ראשון כי כולם בכנסיה. שהשכלה היא community college. כזו שבילוי בשבילה הוא ללכת לרודיאו ולראות רוכבי סוסים תופסים שוורים, ושאין לה אפשרות ריאלית לראות סרט או הצגה. כזו שעוקרת שיניים כנגד דלת מקום ללכת לרופא שיניים. כזו שניזונה מביף ג'רקי, המבורגרים, ציפס וכו' –היו מקומות שהמקום הכי קרוב לקנות בו פרי או ירק טרי היו במרחק של 20 מייל. כמו ג'סטין שנולד לתוך חוות הסוסים המשפחתית שייסד סבו לפני שישים שנה, וגדל לעבוד בה, אחרי שרכב על סוסים לבדו מגיל 4. ג'סטין אף פעם לא היה בניו יורק, ואין לא עניין בכך, אולי רק לראות את קו הרקיע וזהו. או כמו הזוג שראינו באתר הקמפינג בברייס, שניהם הרבה מעל 60, לבושים במדי שברון, תחנת הדלק שהפעילו, שמאחוריה היה ממוקם הקרוואן בו הם גרים. הוא החל לגלח את מה שנשאר משיער ראשו כי זה היה בלתי צודק לטעמו לשלם על תספורת של ראשו המקריח כמו שמשלם בעל שיער ראש מלא. היא מעולם לא צבעה את ראשה המאפיר. כשראינו ביחד שעשועון בטלויזיה, שבו למתמודדת הוצע סכום של 20000$ התווכחו אם היו קונים בו סוס או פרה. </div><div dir="rtl" align="right">כל הטיול התנהל כשברקע זורמים המיילים העגומים - מעצרים, אוירת איימה, וסבל כללי בקרב קהילת הפליטים. הצער העיב, ולעיתים קרובות המחשבות הלכו לכיוונים של אנשים אלו שהיו חלק חשוב כל כך מחיי לפני ה"קייטנה". </div><div dir="rtl" align="right">זהו, מחר נגמרת ההרפתקאה הניו יורקית שלנו, והיא מסתיימת לה דווקא מבוסטון... נתראה בתל אביב, בהפגנת המחאה על מעצר הפליטים והילדים, ביום שבת בשש בערב, רוטשילד פינת נחלת בנימין!</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3603213701974411684?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-44990055977802396442009-06-27T12:29:00.000-07:002009-06-27T12:42:14.226-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">ביום שלישי עוזבים. הארגזים נערמים, ואני נכנסתי לפרויקט התיעוד הגדול של ניו יורק, מחפשת להנציח כל מיני דברים שיזכירו לנו את המקום שפעם היה לנו בית. השנה הזו היתה מדהימה, בסופו של דבר, חוויה של פעם בחיים, כמו שלא נאמין שהיתה לנו. לכן חשוב לתעד. כי לא נאמין אחרת. משפטנים אוספים ראיות להכל. רק ככה מאמינים.<br />אז לא להכל נצליח לאסוף ראיות. לא לקור של השלג או לרטיבות של הגשם הבלתי פוסק; לא לרעש המעצבן של הרחוב (צבר אמבולנסים, מכבי אש, משטרות, וסתם מכוניות שנוסעות על פלטות המתכת המזוויעות של הרחוב הקמור-קעור-כעור שלנו בשעות הלילה הקטנות); לא לטעם של האוכל - ובאמת היו לנו פה חוויות קולינאריות מרגשות; לא לצלילים של המוזיקה בכנסיה שלנו או בבלו נוט; לא לריחות הבייגל מהמאפיה שלמטה; לא לתנועת הבליינים ברחוב ריבינגטון בשבת בלילה; לא למחירם היקר של החיים ולשוויים הזול; לא להפרעות האישיות שנתקלנו בהם; לא למלון שפתחנו על הספה; וגם לא לקווץ' הקטן בלב שניו יורק עשתה לנו. נצטרך לקחת את המילה של עצמנו לגבי כל אלו.<br />אנחנו עוד נבוא לניו יורק, אתמול, בטיול לילי על גשר ברוקלין ומשם לנמל חשבנו על איך שזה יהיה כשנחזור לפה. חשבתי שזה יהיה בינינו לבין ניו יורק כמו בזוגיות שנגמרה, המכנה המשותף הזה ישאר בינינו, לא נוכל לשוב להיות ידידים, כי תהיה יותר מידי אינטימיות, אבל גם לא נהיה זוג, כי לבבותינו לא יהיו שייכים לה יותר. ותמיד תעמוד בינינו לבין ניו יורק חוויית הפרידה. יהיה מוזר להתנהל בה כמו בזרה, כמו תיירים. להלחץ מקוצר הזמן ושפע האפשרויות. להדרש פתאום למפה. לשמוע עליה מספרים וממגזינים, ולא כי היא תספר לנו או כי נדע לבד. כך או כך, ניו יורק תשאר גם קצת שלנו, השכונה שלנו שלמדנו לאהוב כל כך - הLES - תשאר "ה"שכונה.<br />בשבוע הבא - גרנד קניון, ברייס, ציון, ואנטילופ. וקצת געגוע לתקופה יפה שמאחורינו.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-4499005597780239644?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-60163097471089131932009-06-26T15:30:00.000-07:002009-06-26T15:40:42.421-07:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVNqwK-kpI/AAAAAAAADV8/EI67WUTP3Ps/s1600-h/IMG_2049.JPG"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; FLOAT: left; HEIGHT: 240px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5351769129080492690" border="0" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVNqwK-kpI/AAAAAAAADV8/EI67WUTP3Ps/s320/IMG_2049.JPG" /></a><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVNYzTiODI/AAAAAAAADV0/vmF0N8T7DZU/s1600-h/IMG_2048.JPG"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 240px; FLOAT: left; HEIGHT: 320px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5351768820684044338" border="0" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVNYzTiODI/AAAAAAAADV0/vmF0N8T7DZU/s320/IMG_2048.JPG" /></a><br /><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVNHoIjckI/AAAAAAAADVs/8FNtm4SqQCs/s1600-h/IMG_2030.JPG"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; FLOAT: left; HEIGHT: 240px; CURSOR: hand" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5351768525627421250" border="0" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVNHoIjckI/AAAAAAAADVs/8FNtm4SqQCs/s320/IMG_2030.JPG" /></a><br /><br /><br /><div dir="rtl" align="justify">אפתח בהתנצלות לאורחינו (הרבים) בניו יורק - באמת שרק עכשיו גילינו את זה. זה לא שניסינו להסתיר מכם. נשבעים. מסתבר שליד הבית (רחוב קלינטון 6) יש לנו מעדניית קינוחים יפנית משכמה ומעלה, שאחרי תחקיר יסודי החלטנו להצטרף היום למסיבת קינוחי הקיץ שלה. התוצאה - תחושה כאילו כל אחד מאיתנו בהריון עם חמישיה. התמונות קשות. אתן להן לדבר בעד עצמן. (מגדל מקארונים, <a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVMMszvruI/AAAAAAAADVU/_T1eO5hV0Io/s1600-h/IMG_2024.JPG"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; FLOAT: left; CLEAR: both" border="0" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVMMszvruI/AAAAAAAADVU/_T1eO5hV0Io/s320/IMG_2024.JPG" /></a> עוגת שוקולד 3 שכבות, טארט פירות, עוגת גבינה אפויה, מוס שוקולד עם תפוח-קרמל, קרם אבוקדו, דובדבנים ושוקולד, תה ירוק עם שעועית ומקארון, שמנת, פטל ומקארון, ועוד תמונה של הכל ביחד).<br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVMMxUT7rI/AAAAAAAADVc/0hqBJUJJp-Y/s1600-h/IMG_2027.JPG"></a><br /></div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVMNEjnk2I/AAAAAAAADVk/X4aeX5puNKc/s1600-h/IMG_2028.JPG"></a><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVMMUYMufI/AAAAAAAADVM/PIp0AiJS0Kw/s1600-h/IMG_2020.JPG"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; FLOAT: left; CLEAR: both" border="0" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SkVMMUYMufI/AAAAAAAADVM/PIp0AiJS0Kw/s320/IMG_2020.JPG" /></a><br /><br /><div style="TEXT-ALIGN: left; CLEAR: both"><a href="http://picasa.google.com/blogger/" target="ext"><img style="BORDER-BOTTOM: 0px; BORDER-LEFT: 0px; PADDING-BOTTOM: 0px; PADDING-LEFT: 0px; PADDING-RIGHT: 0px; BACKGROUND: 0% 50%; BORDER-TOP: 0px; BORDER-RIGHT: 0px; PADDING-TOP: 0px; -moz-background-clip: initial; -moz-background-origin: initial; -moz-background-inline-policy: initial" border="0" alt="Posted by Picasa" align="middle" src="http://photos1.blogger.com/pbp.gif" /></a></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6016309747108913193?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-26353397120398686002009-06-11T21:38:00.000-07:002009-06-11T21:57:00.454-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">אני רוצה להדגיש, זה אינו סיכום. זה גם לא במקום סיכום. הסוף פשוט לא הגיע, ועד שלא יגיע, הכוונה היא לספוג כל שניה, לאצור אותה בתוכי, להתרפק עליה, להרגיש אותה טוב, ולא להרפות. לנסות להתעלם מכך שעוד מעט, שלא נשאר עוד הרבה, ולחיות כל רגע כראשון, ולא כאחרון.<br />אני זוכרת שלפני שעברנו לניו יורק קראתי את הפוסט של זוהר בבלוג שלו ושל יופי על סיפור האהבה שלו עם ניו יורק. אצלנו אני חושבת שזה היה קצת אחרת. התאהבנו ברעיון של ניו יורק תחילה. אני זוכרת את היום שבו הגענו מניו הייבן (אגב התאהבויות) לניו יורק וראינו איזה בניין גבוה מרחוק והתלהבנו שזו כבר ניו יורק, הגם שהיינו בקושי בפאתי סטמפורד. כשכבר הגענו לניו יורק אז לא היתה זו אהבה ממבט ראשון. ניו יורק היתה קרה, קשה להשגה, מנוכרת. אנחנו היינו מסוייגים, מבולבלים. אבל האהבה היא כזו שגדלה עליך, שמתהווה לאיטה, שמתבשלת. מתוך ההכרות ההדדית, לאחר בדיקת הגבולות, ולאור קבלה אמיתית. וכמו בכל קשר ארוך טווח, לפעמים קצת לקחנו אותה כמובנת מאליה, מניחים את הזמינות שלה גם מבלי שנשקיע ביחסים איתה, או סבורים שתהיה תמיד מקסימה וערוכה בשבילנו. לפעמים ניו יורק קצת כעסה והתנקמה על זה, וסידרה לנו איזה מזג אוויר חורפי או סירבה לפרגן לנו להשתתף בצדדים הטובים שלה. ועוד, כמו בכל מערכת יחסים, בתחילה ריגשנו, התחדשנו, חיפשנו מקומות לא מוכרים, חוויות אחרות, טעמים לא מוכרים, אך לאט לאט השגרה השתלטה על היחסים הללו והתחלנו לחזור לאותם דברים שגילינו שאהבנו, שגילינו שהם נוחים, שהם מוכרים וכבר עובדים בשבילנו. השגרה הזו ספקה לנו יציבות של מערכת יחסים בריאה, אך יציבות כזו שהיא נטולת שעמום, כמו במערכת יחסים טובה. לפעמים ניסינו להתווכח עם ניו יורק, לאתגר אותה, אבל תמיד הסתבר לנו שהיא בטוחה שהיא צודקת ולא מוכנה לפשרות. כך או כך, איכשהוא ניו יורק צמחה ביחד איתנו, והביחד הזה הפך להיות כמו מן ריקוד מדויק ומתוזמן היטב. למשל - אנחנו - ניצבים במקום הגיאומטרי המדויק שבו מחכים בניו יורק למעברן של המכוניות בצומת כדי לחצות את הכביש. ניו יורק- לא דורסת אותנו. אנחנו וניו יורק צועדים קדימה ואחורה, אנחנו והיא מתקרבים ומתרחקים, לפי קצב שברור לכולנו, אך כזה שזר לא שומע.<br />וכמו בכל מערכת יחסים שיש בצידה תאריך תפוגה, התפללנו שאף אחד לא יגלה לניו יורק שזה בעצם רק סטוץ ארוך. מזל שזה לא סיכום, אחרת כבר היינו חייבים לגלות לה.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2635339712039868600?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-66058396481692660432009-06-08T14:51:00.000-07:002009-06-08T15:02:21.061-07:00<div dir="rtl" align="right">לפני כמה שבועות מלאו לי 30. למרבה השמחה, האירוע לא נרשם כציון דרך משברי, אלא בעיקר עורר מחשבות חיוביות על כך שבסך הכל מצבי לא כזה רע, שהלא יש לי את יוני, שזה די נפלא, וגם השגתי דבר או שניים, כמו, למשל, הדוקטורט מאחוריי. ואכן, זהו, זה סופי: מעתה אכונה ד"ר, שכן החל מסוף אפריל הפכתי להיות זכאית לתואר באופן רשמי.<br /><br />חלק מהיופי הוא שהפכתי להיות ד"ר קצת לפני הילרי קלינטון. הילרי, או – גברת המזכירה – הפכה להיות ד"ר של כבוד בפקולטה למשפטים של NYU שבוע שעבר, בטקס הסיום של NYU באצטדיון היאנקיס. האצטדיון המלא היה גדוש בסטודנטים מכל החוגים עטויים בגלימות סגולות וכובעים, ומצויידים ברעשנים כדי להריע להילרי בכל פעם שתזכיר את אובמה. גם הצינים מבינינו (כלומר, אני) התרגשו. החגיגיות של הטקס והסטודנטים הכשרוניים שנאמו, ניגנו, רקדו ושרו הזכירו עד כמה רב היה המזל שלנו שזכינו להיות חלק מהמקום המכובד הזה, ולו לשנה אחת. כך פיציתי את עצמי על כך שבטקס הסיום של עצמי, שיערך השבוע, לא אנכח.<br /><br />באמצע מאי נסעתי ארצה, לכנס מינרבה בנושא זכויות אדם והגירה. הכנס היה מעולה, המשתתפים מהארץ ומהעולם היו מהסוג שבהחלט כדאי להכיר, ובכלל, הכנס סימן מבחינתי במידה רבה עוד שלב בהתבגרות המקצועית שלי - לראשונה עברתי מהמועדון של הסטודנטים למועדון של חברי הסגל. על הדרך, זכיתי גם להשלים את שכירת הדירה שלנו בארץ כך שצפויה לנו נחיתה רכה.</div><div dir="rtl" align="right"> </div><div dir="rtl" align="right">מאז שחזרתי מרגיש כאילו החגיגה בת השנה בניו יורק מתקרבת לסיומה. הספקנו הרבה. שלושה פרסומים, קצת עבודה על הספר, כמה כנסים והרצאות, כמה ג'וב טוקים (והרבה עגמת נפש אבל גם מקום עבודה), טיולים רבים בסביבה, בעיר ולבוסטון, לניו המפשיר (בסופ"ש האחרון - לכבוד יום הנישואין הראשון שלנו, לאחר יומיים של בילויים עם מיה בבוסטון) טיול אחד לקוסטה ריקה ועוד טיול מתוכנן לחוף המערבי, תרבות, שופינג, אירוח של המוני אנשים במלון הבלתי-נלאה שלנו. תחושת הסוף הזו מכתיבה התנהגות של מי שזמנם קצוב. אנחנו מנסים למצות את העיר, לחוות, לטעום, לראות, להרגיש. והקיץ המשתלט מביא איתו כל כך הרבה אירועים שגורמים גם לשונאי ניו יורק מושבעים (ואנחנו לא כאלה, כידוע) להתאהב מחדש. כך, הימים עמוסים בהכנות לשנת ההוראה הבאה והלילות - באגירת פירורים מניו יורק בדבשת.<br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6605839648169266043?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-15333322725698882752009-04-28T06:15:00.000-07:002009-04-28T06:21:05.090-07:00בלי ששמנו לב, התגנב לנו הקיץ למזווה בקוסטה ריקה, והגיע איתנו לניו יורק. כך, באו לסיומם 48 השעות שניתן לכנות "אביב" בפתאומיות ובלי שהיינו מוכנים. כשחזרנו לנו מביקור אצל משפחת לבנון, פתאום כל העיר נראתה אחרת. האנשים, כמו נמלים, יצאו מחוריהם וגדשו את הרחובות. לא שבחורף היה פה ריק, אבל המצב אינו בר השוואה בכלל. ביציאתם מהחורים, אנשים לא מצאו את בגדיהם, כפי הנראה, אחרת אתקשה להסביר מדוע כמעט כולם לבושים בקושי. שמלות קצרות ושמלות קצרות עוד יותר הן צו האופנה. במקביל, אם או בלי קשר, איי התנועה, חצרות הבתים, ועציצים למיניהם, פורחים. הזהירו אותנו שניו יורק מקסימה בקיץ (תודה, פאינה), אבל עדיין הרגשתי לא מוכנה, וחסרת פתיחות אמיתית לאפשרות של להתאהב. ובכל זאת.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1533332272569888275?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-53767540670509929552009-04-21T09:53:00.000-07:002009-04-21T11:47:37.848-07:00לפנות בוקר חזרנו מסיבוב של שבועיים בקוסטה ריקה, שבועיים שבמהלכם התנהל ויכוח נוקב איזה שיבוש של השם יותר חמוד (פוסטה ריקה - אליבא דסבתא שלי, או טוסטה ריקה - כגירסתו של עמית, אחייני הצעיר: אני העדפתי את השיבוש של עמית). סוג של חופשת פסח, או ירח דבש, איך שלא תרצו להסתכל על זה.<br /><br />נחתנו בסן חוזה, עיר מזעזעת, מיוזעת, מטונפת, צפופה ומה לא. חרף כל מאמצינו למצוא את המלון חגנו סביבו כשעה וחצי, מבלי להבין מה אנחנו עושים לא בסדר. הרחובות צפופים והנהיגה קשה מאוד. כפי שתיאר את העניין מדריך הטיולים שקיבלנו (בתודה, מאליסיה) הקוסטה ריקנים (או הטוסטה ריקנים) שבכל נסיבות החיים האחרות הם חביבים ורגועים הופכים להיות homocidial maniacs ברגע שהם פוגשים את הכביש.<br /><br />חיפשנו בספר יעד ירוק כלשהו וברחנו אליו. כך, מצאנו את עצמנו בפארק בראוליו קריו, שם נסענו במעלה יער הגשם ברכבל. היה זה רגע ראשון של התפעלות מהמערכת המשומנת הזו של הטבע ביערות הגשם. על כל עץ שם גדל עולם ומלואו - עץ נוסף (או כמה), שיח, פרח, והמאזנים העדינים נשמרים בדיוק מושלם, לא להעמיס מידי כדי שלא להכביד יתר על המידה כדי שלא לגרום לאובדן שיוביל לאובדנך, לפחות עד שתוכל לעמוד על רגליים עצמאיות (ואז למי אכפת אם העץ שהביא אותך לשם יקרוס וימות). כל עקומת הגדילה של כל ישות מתוכננת כך שהסיכויים להגיע לבשלות ימוקסמו. מתנהל דיאלוג מלא עם הסביבה - הצמחים האחרים, בעלי החים, השמש, הלחות. כולם נלקחים בחשבון ונשזרים ביחד למארג חיים מנוהל בקפידה. במקום גם ראינו מגוון פרפרים וצפרדעים.<br /><br />מהפארק המשכנו לכיוון ארנל, הר הגעש הפעיל בקוסטה ריקה. ההר ממוקם מעל עיירה קטנה וחמודה בשם לה פורטונה. הדרך היתה יפה, וחשפה אותנו לקצה קצהו של הטבע - לאיגואנה שנקלעה לכביש, וסירבה להסתלק גם כשהתקרבנו. לגבי ארנל, הסיפורים ששמענו מספרים על אנשים רבים וטובים שלא הצליחו להבחין בהר מבעד לעננות, אבל לנו דווקא היה מזל ועל רקע השמיים הבהירים ההר נראה בדיוק מושלם, מעשן החוצה אל מעבר ללוע עשן סמיך בעקביות. ביקרנו במפלים של לה פורטונה, והתקררנו בבריכת המים עמוסת הדגים שלצידה. בלילה גם הלכנו לראות את מופע הזיקוקים של ההר, שהיה, אם להודות על האמת, מאכזב מעט, שכן מסתבר שההר לא פעיל במיוחד לאחרונה. בסביבת ההר נמצא נהר ובסופו לגונה (שאליה דווקא לא הגענו), אבל לאורך הנהר דווקא שייטנו. בדרך לנהר עצרנו בבית קפה שליד נהר, שלצידו יש עצים שורצי איגואנות - זכרים ונקבות, גדולים כקטנים. דרים להם בשעמום קיצוני בכפיפה אחת. הקניו נגרו, במבט ראשון היה נראה כנהר יפה אך משמים מעט, ואז נחשפנו ליכולות העליונות של הקוסטה (טוסטה) ריקנים - יכולות זיהוי בעלי חיים, במדויק, ומקילומטרים. וכך המדריך חשף בפנינו קופים, לטאות, תנינים, ציפורים ועוד. אקדים ואומר שעם הזמן סיגלנו לעצמנו מעט מהיכולות. בגדול, צריך ללמוד לשים לב לכל דבר שהוא מעט חריג: כתם צבע שונה, רעש או ציוץ, הדי תנועה, זויות בלתי רגילות, כל אלו אינדיקציה לנוכחות של בעל חיים כזה או אחר. אבל גם האימון הדחוס שרכשנו בשבועיים האלה לא הביא אותנו לרמה שמתקרבת יכולות של מדריכי הטיולים המקומיים, ששולטים בכל אבן ועץ, זוכרים היכן היה כל קוף אתמול ומסוגלים לנבא - לעיתים קרובות במדויק - היכן הוא יהיה מחר.<br /><br />היעד הבא היה שמורת מונטה ורדה, שמורת יער עננים מדהימה, המציעה סיור רגלי בתוכה, וגם סיור בגובה צמרות העצים. שוב הירוק מכה בכל החושים, והמדריכים מזהים מכל עבר חיות. גולת הכותרת של השמורה היא ציפור הקצל, ציפור ירוקת כנפים ואדומת חזה, עם זנב ארוך ארוך. למזלנו, עונת הייחום המתרחש כעת איפשרה לנו לראות זכרים ונקבות (ולראות שוב את השוביניזם של הטבע, שעשה את הציפורים הזכרים כל כך הרבה יותר מרשימים). גם הקופים, הטרנטולה, ושאר הציפורים, אבל היו מרשימים לא פחות. לנו במלון גרמני קטן ומקסים, שעל העצים שליד משרדיו התגוררה להקת קופי קפוצ'ין, לשמחתנו הרבה.<br /><br />היעד הבא היה סמרה, עיר חוף בפנינסולה של קוסטה ריקה, שם ביליתי יום בערסל במלון מול הים עם הארוקי מוראקאמי שכמה שסיפורי האהבה שלו מדכאים הם לא יכולים להשאיר אותי אדישה, והרי זה מבחנו של ספר טוב באמת. במלון היו שלושה כלבים וגור חתולים אחד מתוק, שהתעקש לקפוץ ולהציק לכל מה שבסביבה (כולל יוני). באחד הרגעים הוא טיפס על שולחן הקבלה של המלון ואז נזכר שהוא מפחד לרדת ממנו, רק בשביל להתקל בשרשרת מתכת עבה שהיתה מחוברת לשולחן, ולהשתלשל עימה למטה בקול רעש גדול, שהבהיל אותו הרחק. בכלל, בהרבה מהמקומות שהיינו בהם היו חתולים או כלבים, תמיד ידידותיים וחופשיים למדי (לצאת, לקפוץ לרחצה בים, להתחכך באורחים וכו'). כמובן, החיות כמו בעליהן. רוב הקוסטה (טוסטה) ריקנים היו ידידותיים, חייכנים, נדיבים ונכונים לסייע בכל דרך. פורה וידה - חיים טהורים - היא המוטיב המנחה.<br /><br />מסמרה המשכנו בנסיון להגיע לשמורת קורו ולמרכז הצלה של חתולי בר, אבל שבילי העפר המתישים שהיו הדרך היחידה להגיע לשם - וחוסר היכולת לתאם כניסה למרכז ההצלה - גרמו לנו לשינוי תוכניות ונסענו במקום זה לדרום קוסטה ריקה. הדרך לדרום היתה סוריאליסטית, והצריכה שיט במעבורת. אחרי השיט הבנו יותר טוב את הקונספט של "עונה רטובה" כי ברגע אחד התחיל לרדת גשם בעוצמה לא מתפשרת, כוחנית, מציפה. הגשם הבהיר לנו מדוע מוצדק שבמקום שוליים יש לצידי הכביש בקוסטה (טוסטה) ריקה תעלות עמוקות ורחבות. הוא עורר את רחמינו לגבי כל נוסעי האופניים והאופנועים. ובעיקר - הוא גרם לנו לא לראות כלום, אבל כלום, מעבר למטר קדימה, וגם זה בקושי.<br /><br />כך הגענו לקאפוס, עיירה קטנה ותיירותית על החוף הפאסיפי של קוסטה (טוסטה) ריקה, ליד שמורת מנואל אנטוניו. באיזור השמורה שהינו מספר ימים, בין היתר כי השמורה עצמה מדהימה והחופים נפלאים. החוויה היא כזו: הדרך אל החוף רצופה סרטנים סגולים-כתומים, איגואנות, לטאות, ציפורים, פרפרים כחולים, קופים מארבע סוגים, ויונקים מזוהים ובלתי מזוהים אחרים. בעודך משתרע על החוף, מקפצים מעל ראשך קופים, זוממים לחטוף מהאוכל של הרובצים על החוף, ומצליחים לעיתים קרובות מידי. מידי פעם, מגיע לביקור על שפת הים צבי או ראקון. גם אז, המוטיבציה בדרך כלל דומה, והפחד מאנשים בלתי קיים. הלכנו את שבילי השמורה, הפעם בלי מדריך, מגלים אותה בעצמנו עם הכישורים שרכשנו במשך הטיולים הקודמים. באחד הימים, בנהיגה מקרית מחוץ למלון נתקלנו בנחש מנומר בצהוב, הפר-דה-לנס הארסי שלהם. ושוב נזכרנו במקומנו הזניח כל כך במארג הזה של הטבע, שלרגעים הרגשנו שפענחנו, הרגשה שמקורה כמובן באשליה.<br /><br />ממנואל אנטוניו המשכנו לשמורת קררה, מעוזם של ציפורי הסקרלט מקאו. כל נסיונותינו לאתר את הציפורים בסביבה בכוחות עצמנו כשלו, אבל המדריך בשמורה מצא אותם במהרה (ואיתם גם כמה סוגים של קופים, תנינים וחזירי בר). הציפורים האדומות-צהובות-כחולות הללו מרשימות בגודלן, במשך החיים שלהן (60 שנה בטבע), אך פחות ביחסי האנוש שלהן - היה נראה שהן מבלות את הזמן במריבות הדדיות. כששאלנו את המדריך לגבי צפרדעים, הוא נעלם לתוך היער וחזר עם צפרדע ירוק-שחור מנומר בתוך כף היד.<br /><br />לסיום, ביקרנו בהר הגעש פאוס. הר הגעש אינו פעיל, אך בלוע שלו נוצר גייזר מרשים ורייחני, ובלוע אחר יש בריכה ירוקה ויפה. סביבת ההר אבל הרוסה למדי בעקבות רעידת אדמה קשה שהיתה באיזור לאחרונה, ומוטטה חלק מהבתים, המלונות, העסקים, האטרקציות התיירותיות, והכבישים.<br /><br />קוסטה (טוסטה) ריקה חיברה אותנו אל הטבע, גרמה לנו להקשיב לו ולהעריך מחדש את כוחו, יופיו, והמאזן העדין שלו. הדרך חזרה התארכה (וכללה עצירת חירום אחת כי למטוס נגמר הדלק [!] ופינוי חירום רפואי אחד), אבל עכשיו אנחנו בבית, בניו יורק. גם לזה יש יתרונות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5376754067050992955?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-70727882207298418302009-03-29T19:32:00.000-07:002009-03-29T19:50:46.353-07:00השבוע היה כנס האגודה האמריקאית למשפט בינלאומי בוושינגטון ואם כבר אנחנו פה, אז למה לא. היה מאוד נחמד, מעניין, ומועיל לכינון הזהות המקצועית. כמו תמיד, זו גם היתה הזדמנות לפגוש חברים מהבית. מעניין גם היה לראות את אנשי הממשל האמריקאים החדשים, מומחי משפט בינלאומי משכמם ומעלה כמו הרולד קו ואן-מארי סלוטר, שדיברו במלא מוטיבציה, גאוות יחידה, ותחושת שליחות, ונראה היה שבהחלט מקדמים את ארה"ב לכיוון של התיחסות רצינית לזכויות אדם במשפט הבינלאומי. ההשוואה לממשל הבא שלנו מדכאת ממש. <div><div><div><div><div><div> </div><div>חוצמזה, ניצלנו את ההזדמנות להנות קצת מהעיר. וושינגטון עכשיו במיטבה, פורחת בצבעי דובדבן. מסתבר שבעיר יש ארבעה סוגי עצי דובדבן, לא פחות, והם מקשטים אותה בלבן ובורוד. למשל: השוו בין שני הסוגים שלמטה -<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5318804560321022146" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SdAwkT-piMI/AAAAAAAACV0/UyNbPSJnYW8/s320/IMG_1128.JPG" border="0" /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5318806701726010162" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SdAyg9VYizI/AAAAAAAACWc/bAcskCBvE9o/s320/IMG_1165.JPG" border="0" /><br /><div></div><div>מה שעוד מקסים זו אוירת הקדושה שאופפת את אזור הקפיטול, שביטוייה, בין היתר, הם נקיון מופתי, משמעת, ונחמדות אינסופית. אז הסתובבנו קצת בין בנייני הממשל (לרבות בבית משפחת אובמה)</div><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5318805254586629282" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SdAxMuUd_KI/AAAAAAAACWE/LxHDMAuPgR4/s320/IMG_1141.JPG" border="0" /> <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5318806291649026978" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SdAyJFraW6I/AAAAAAAACWU/aCmYV9JBZAg/s320/IMG_1155.JPG" border="0" /> <div>וגם בגן החיות (ראינו פנדה!), </div><br /><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5318805010487579090" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SdAw-g-uEdI/AAAAAAAACV8/CJb0iUcNF6M/s320/IMG_1213.JPG" border="0" /></div><br /><div></div><div>בגן הבוטני, ובכמה מוזיאונים. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5318805886485514354" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SdAxxgU5yHI/AAAAAAAACWM/bZQgelcPzQI/s320/IMG_1178.JPG" border="0" /></div><br /><div>עכשיו אנחנו שוב בבית, ניו יורק קידמה את פנינו בטינופת ובגשם. בשבוע הבא נראה-לה-מה-זה ונסע לקוסטה ריקה. </div></div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-7072788220729841830?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-50240313594026783582009-03-23T19:33:00.000-07:002009-03-23T19:44:40.917-07:00היום השתתפנו בכיתת אמן עם עידן רייכל וכברה קסאי, ביוזמת הארגון היהודי של NYU. האירוע היה מעט הזוי, בין היתר כיוון התקיים בבית כנסת למרגלות גרמסי פארק, אל מול ארון קודש. סיבה נוספת היא שהקהל היה רווי רווקות יהודיות (ופה ושם איזה גבר). בתוך המסוגננות האמריקאית, עידן רייכל בלט במרושלות שלו. הקהל שאל אותו שאלות מלאות יומרה כמו איך הוא מסביר את המדיניות הישראלית לאור הבחירות האחרונות באמצעות המוזיקה שלו והוא, הלא יומרני, לא כל כך ידע מה רוצים מחייו.<br />בסך הכל האירוע היה מעט מאכזב, כי עידן רייכל דיבר המון, אבל המון, גם כשלא היה לו הרבה מה לומר, וגם כשצעקו לו מהקהל שישיר משהו (וגם כשביקשו יפה). לעומת זאת הוא וכברה שרו יחסית מעט. מה שכן דיבר אליי היה המטרה של הפרויקט. יש בפרויקט שלו מן חגיגה של המגוון, של התרבויות השונות שמרכיבות את החברה הישראלית, ולא רק את אשליית כור ההיתוך האשכנזית. את המגוון הזה הוא יוצר, מבטא ומשעתק בתוך מוזיקה. המגוון שהוא יוצר אינו אותו מגוון מוקפד שיוצרים האמריקאים עם ויזות הדייברסיטי שלהם, למשל, המגובות בסטטיסטיקות על החלק היחסי של יוצאי לאומים שונים באוכלוסיה שלהם. זהו מגוון מרושל. כך, למשל, הסביר ש"בואי" שמשלב טקסטים מתוך תפילה עממית אתיופית, בעצם כולל קטעים שלמים ללא מלל כיוון שהבתים של השיר שכתב היו די גרועים, והוא בכלל התכוון שהשיר יהיה רק דמו, ושמתישהוא יכתוב מילים אחרות, כשיהיה לו זמן. כשהקהל שאל אותו איך הוא עושה את האודישנים כדי לצרף יוצרים אליו, הוא סיפר שבגדול הוא אוסף אותם במפגשים מקריים לגמרי. כך או כך, המגוון הזה הוא גם ראוי בעיני מבחינה ערכית, וגם, למה להכחיש, די מגניב. הייתי ממליצה לשמוע אותו, אבל אני די בטוחה שבין אם תרצו ובין אם לא, הוא מתנגן כרגע ברקע בגלגל"צ.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5024031359402678358?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-9660829216456526422009-03-21T15:57:00.000-07:002009-03-21T16:01:07.295-07:00<div dir="rtl" align="right">כמה תמונות מהביקור שלנו בגן הבוטני בברונקס היום. במקום מתקיימת עד אפריל תערוכת סחלבים מרהיבה וססגונית. אנחנו נהננו, מקווה שגם אתם!<a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxZaQwLOI/AAAAAAAACH4/X8NaNXUvDZg/s1600-h/orchid+show+013.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxZaQwLOI/AAAAAAAACH4/X8NaNXUvDZg/s320/orchid+show+013.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxZuG0QyI/AAAAAAAACIA/NRLB-yI1OS0/s1600-h/orchid+show+016.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxZuG0QyI/AAAAAAAACIA/NRLB-yI1OS0/s320/orchid+show+016.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxZu0TpkI/AAAAAAAACII/pIjQaHMrZXE/s1600-h/orchid+show+020.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxZu0TpkI/AAAAAAAACII/pIjQaHMrZXE/s320/orchid+show+020.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxaCwoiKI/AAAAAAAACIQ/VfS0FUYUSh0/s1600-h/orchid+show+029.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScVxaCwoiKI/AAAAAAAACIQ/VfS0FUYUSh0/s320/orchid+show+029.jpg" border="0" /></a> </div><div style="CLEAR: both; TEXT-ALIGN: left"><a href="http://picasa.google.com/blogger/" target="ext"><img style="BORDER-RIGHT: 0px; PADDING-RIGHT: 0px; BORDER-TOP: 0px; PADDING-LEFT: 0px; BACKGROUND: 0% 50%; PADDING-BOTTOM: 0px; BORDER-LEFT: 0px; PADDING-TOP: 0px; BORDER-BOTTOM: 0px; -moz-background-clip: initial; -moz-background-origin: initial; -moz-background-inline-policy: initial" alt="Posted by Picasa" src="http://photos1.blogger.com/pbp.gif" align="middle" border="0" /></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-966082921645652642?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-18454164295514710682009-03-18T18:54:00.000-07:002009-03-18T18:57:37.815-07:00<div dir="rtl" align="right">השבוע חופשת האביב באוניברסיטה, וקצת קשה לא להתפרפר. לכן לקחנו היום את המעבורת של סטטן איילנד, כדי לראות איך הגברת מסתדרת עם הטמפרטורות העולות. היה נחמד. וגם - טיילנו קצת בבטרי פארק אחרי, ושם גם כן יש אינדיקציות לכך שמתחיל האביב. אפשר לראות איך פקעות מרדניות מתחילות להוציא ניצנים. מכאן לשם, נשמע מבטיח, ונראה שהולך להיות פה לא רע בכלל אוטוטו. <a href="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScGl4Ly2-FI/AAAAAAAACDc/n4-uD_7-Hqg/s1600-h/IMG_1015.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScGl4Ly2-FI/AAAAAAAACDc/n4-uD_7-Hqg/s320/IMG_1015.jpg" border="0" /></a> </div><br /><div style="CLEAR: both; TEXT-ALIGN: left"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScGmfLkCIaI/AAAAAAAACDk/MUKQ8AI1PRM/s1600-h/IMG_1032.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314712089883976098" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScGmfLkCIaI/AAAAAAAACDk/MUKQ8AI1PRM/s320/IMG_1032.jpg" border="0" /></a><a href="http://picasa.google.com/blogger/" target="ext"><img style="BORDER-RIGHT: 0px; PADDING-RIGHT: 0px; BORDER-TOP: 0px; PADDING-LEFT: 0px; BACKGROUND: 0% 50%; PADDING-BOTTOM: 0px; BORDER-LEFT: 0px; PADDING-TOP: 0px; BORDER-BOTTOM: 0px; -moz-background-clip: initial; -moz-background-origin: initial; -moz-background-inline-policy: initial" alt="Posted by Picasa" src="http://photos1.blogger.com/pbp.gif" align="middle" border="0" /></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1845416429551471068?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-85677622126386043042009-03-17T20:38:00.000-07:002009-03-17T21:09:12.436-07:00היום היינו במצעד לכבוד פטריק הקדוש. לא ממש התחשק לי לקרוא את חומרי ההסברה שחולקו במקום המצעד לעומק, אבל העיון השטחי בתתי הכותרות לימד אותי שאלוהים הוא גם גדול וגם צודק. כבר טוב שהלכתי, כי למדתי משהו חדש. <div><br /><div>המצעד נערך 248 שנים כבר בניו יורק, על השדרה החמישית בין רחוב 44 לרחוב 86. אנחנו התמקמנו בסוף, כלומר בקצה הצפוני. </div><br /><br /><div>קוד הלבוש בקהל - ובקרב הסוסים: נעלים ירוקות, חולצות ירוקות (רצוי עם גופיה כתומה מבצבצת מתחת), ציפורניים עם לכה ירוקה, מעיל ירוק, משקפים ירוקים... הבנתם את הרעיון, נכון?</div><div></div><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314373811033463234" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScBy0wpJ2cI/AAAAAAAACDU/aemJBj4pDQU/s320/Image005.jpg" border="0" /></div><div>קוד הלבוש בקרב הצועדים - מכבי אש, שוטרים, סוהרים, ותלמידים: מדאיג פי כמה. מלמטה כלפי מעלה- הצועדים, גברים ברובם, לבשו נעלים משורכות עד אמצע השוק, עם גרבים מורמות אל-על, לעבר הברך, מקושטות בדגלונים צבעוניים. הם היו עטויים בחצאיות (לרוב משובצות), ולמותניהם היו חגורים תיקים עם שיערות סוס שמסתלסלות מהם בגושים גדולים. פלג גופם העליון כוסה במן ג'קט מגושם, מוזהב כפתורים, עם כותפות הבולטות מן הגוף, כששמיכה קטנה, צרה, ותואמת לחצאית, משתלשלת לה דרך כותבת שמאל כלפי מטה. בידים: חמת חלילית ברוב המקרים, או תוף, או חצוצרה.</div><div></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314373661976086194" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/ScBysFXGxrI/AAAAAAAACDM/Cegref90lVU/s320/Image009.jpg" border="0" /><br /><div>בקיצור, כולם הפקידו את כושר השיפוט שלהם ואת הכבוד העצמי שלהם בכניסה לשדירה החמישית, האופנתית יותר בדרך כלל. אל תספרו לקארי בראדשואו. </div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-8567762212638604304?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-15460164969703152962009-03-15T18:59:00.000-07:002009-03-15T19:16:38.899-07:00<div dir="rtl" align="right">נושא העכברים הוא מוטיב חוזר בחיינו בניו יורק. בין הסיפורים על החברים שלנו שזוכים לביקורים ליליים מהם, למפגשים הלא רצויים עם עכברים ברכבת התחתית. אבל הפעם - מדובר בעכברים שמגיעים אלינו הישר מפלורידה. משפחת לבנון ביקרו בדיסניוורלד בחודש שעבר, וזיכו אותנו במוצרי חביתה שמאפשרים לנו להכין ביצת עין בצורת העכבר המדופלם בעולם. <img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/Sb2ymtJRzsI/AAAAAAAACDE/PJgLigN2oxM/s320/IMG_0991.jpg" border="0" />המוצר שאף מטבח ביתי אינו שלם בלעדיו. </div><div style="CLEAR: both; TEXT-ALIGN: left"><a href="http://picasa.google.com/blogger/" target="ext"><img style="BORDER-RIGHT: 0px; PADDING-RIGHT: 0px; BORDER-TOP: 0px; PADDING-LEFT: 0px; BACKGROUND: 0% 50%; PADDING-BOTTOM: 0px; BORDER-LEFT: 0px; PADDING-TOP: 0px; BORDER-BOTTOM: 0px; -moz-background-clip: initial; -moz-background-origin: initial; -moz-background-inline-policy: initial" alt="Posted by Picasa" src="http://photos1.blogger.com/pbp.gif" align="middle" border="0" /></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1546016496970315296?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-77957444559016182152009-03-04T17:37:00.000-08:002009-03-04T17:40:58.578-08:00שוב אני רוצה לנצל את הבלוג כדי לדבר על משהו מעולה שחברה מעורבת בו. הסרטון הבא הגיע אליי לא מעט פעמים, בין היתר בגלל שהוא חריף, עשוי היטב, וחשוב. זה רק דקה וחצי מהחים ותוכלו לקבל קצת תחושה של איך זה להיות בעזה. הופק על ידי עמותת גישה, והאנימציה היא של מי שצייר את ואלס עם באשיר המעולה.<br /><a href="http://www.closedzone.com/">http://www.closedzone.com/</a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-7795744455901618215?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-20478663971839183732009-03-04T06:56:00.001-08:002009-03-04T06:57:16.906-08:00<div dir="rtl" align="right">לחבר שלנו ירון יש רעיון חדש ומגניב ממש, ולחלקכם יכול להיות בהחלט שימושי. הוא הקים אתר ששמו one hour translation, שכשמו כן הוא, והוא מספק תרגומים, לרבות לשפות הזויות במיוחד. התשלום לפי מילה, והתוצר - מובטח שיהיה משובח ויתקבל במהירות. לכן, אני שמחה על ההזדמנות לפרסם אותו.אז אנא גלשו ל: <a href="http://onehourtranslation.com/">onehourtranslation.com</a> שיספק את כל צרכי התרגום שלכם. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2047866397183918373?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-42737369304950068742009-03-02T19:18:00.000-08:002009-03-03T07:01:58.511-08:00אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לפנות לעננים בפניה נרגשת. אני חושבת שהפניה שלי תהיה בשמה של רוב הישראלים (למרות שאיש לא הסמיך אותי לדבר בשמם), ובאופן כללי בשם רוב האנשים בצפון מזרח היבשת.<br />אני רוצה להגיד. enough is enough. הבנו, בסדר, אפשר להמשיך הלאה. די כבר עם השלג הזה, בואו נתקדם. הבנו ששלג זה יפה כשהוא נופל. הבנו שהוא יפה כשהוא נערם. הבנו שהוא מתלכלך, מחליק, מזדהם, מנסה להפיל אותנו (מנסה אבל לא מצליח, חוץ מבמקרה של קרן). הבנו ששירותי הפילוס של העיר מרשימים מאוד, ושתוך כמה שעות לאחר שירד, השלג נעלם. אבל זה לא אומר שצריך להחזיר אותו. הבנו שהאוניברסיטה חזקה ולא נשברת, ולכן לא נסגרת בשלג, גם במחיר של לחייב את הסטודנטים לצעוד ב12 אינץ' של שלג אליה. בדקנו וגילינו שהחימום והבידוד בדירה מעולה. ניסינו ומצאנו שאין כבר כזה הבדל בין מינוס 5 למינוס 12. אנחנו מוכנים להסכים על כך שמזג האויר בארץ הוא סוג של קיץ תמידי. קלטנו ששלג זה פחות גרוע מגשם. קיבלנו פרספקטיבה. אין לנו אלא מילים טובות להגיד על כל זה.<br />ועכשיו אנחנו בשלים. תביאו לנו משהו אחר. מה בא אחרי חורף? נכון! אביב. ועכשיו מרס, אז הכל מסתדר. תביאו לנו את הירוק על העצים, את השמש, את היכולת לשבת בחוץ, את ההנאה שבללכת ברחוב. את הסנאים לגינה האחורית. אולי גם איזה פרח.<br />מקווה שתקחו את פנייתי לתשומת לבכם הענני.<br />תודה ושלום.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-4273736930495006874?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-74339874753769507012009-02-21T21:07:00.001-08:002009-02-21T21:22:07.472-08:00בסופהשבוע ביקרנו בניו הייבן. אני יודעת שאני אדם מיוחד כי אני היחידה בעולם שאוהבת את ניו הייבן יותר מאשר את ניו יורק. כשהייתי בתואר ראשון המרצים תמיד דיברו על ייל ומראו כמי שחווים הצפה רגשית, ורק כשהגעתי לשם בפעם הראשונה הבנתי למה. ייל היתה עבורי אקדמית ואישית מקום מכונן, אף פעם לא החכמתי כל כך הרבה בתקופות זמן קצרות כל כך כמו בתקופות שהעברתי שם. אחרי כמה זמן היא גם התחילה להרגיש כמו בית, שכיום, בהיותנו עקורים, זו תחושה שמתגעגעים אליה. שם התאהבתי בתחום המחקר שלי, וכל אחד זוכר את סיפור התאהבות שלו ואת המקום לטובה, נכון? אבל גם כשהתאהבות התייצבה והשגרה השתלטה על מערכת היחסים שלי עם תחום המחקר שלי, יש משהו באוירה האקדמית הזו, שחנונים כמוני פורחים בה, בפינוק, בדאגה שתהיה אדם עגול ומלא (ושבע) - תרבותי, מתעמל, שאוכל בריא, בכך שכולם ממוקמים פוליטית כמוני או משמאלי, שפשוט גורמים לאדם לשקוע בחשיבה, קריאה וכתיבה, שיוצרים מחשבות חכמות ועמוקות, שמעודדים פוריות.<br />אני יודעת שזו עיר קטנה ואנשים בה מעט, שיש שם פשע ולא הרבה לעשות. אבל עם תחושת בית לא מתווכחים.<br />התרוץ לביקור בניו הייבן היה כנס Reblaw, כנס על עריכת דין חברתית שהיה מהנה במיוחד. על הדרך גם זכינו לבקר את סטיב, מיכל ולבסוף גם את משפחת שהם, שארחו השבת את כל משפחת לבנון. כולם היו חמודים ואת כולם היה כיף מאוד לפגוש. כל מיני דברים הכו בנו, כמו העובדה שאנשים אמרו לנו שלום וחייכו ברחוב, שנהג האוטובוס כיוון אותנו לדרכנו וכשעצרנו לרגע מללכת לכיוון שאליו כיוון אותנו עצר והראה לנו שוב, שאפשר לנהל סמול טוק עם אנשים ברחוב בלי לחוש תבוסה, שבתי הספר שם נראים כמו מוסדות חינוכיים ולא כמו בתי כלא לאסירים בסיכון גבוה. עכשיו גם יוני מבין למה אני מאוהבת בחור הזה.<br />כבר בדרך חזרה לניו יורק הנורמאליות ברחה. חזרנו לפריק שואו. ברכבת התישבה מאחורינו מישהי בקריז, שלסרוגין השתעלה, הכתה את עצמה או צעקה כל מיני דברים לא ברורים. כשירדנו במנהטן ראינו כמה אנשים עם קרחים עם שער שהועמד לגובה בנקודה כלשהיא באמצע הפדחת. כשהגענו לבי בי קינג קלאב כיכב על רחבת הריקודים מישהו שנראה כבן 80 לפחות, עם שיער לבן ארוך, זקן לבן ארוך ולבוש שמלה אדומה.<br />למי שעדיין לא הבין למה אני אוהבת את ניו הייבן יותר, אשמח להסביר בארבע עינים, על סושי ברחוב אורנג' בניו הייבן, או על קרואסון שקדים באו בון פן בפינת יורק ואלם.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-7433987475376950701?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-37747023704275671902009-02-11T21:41:00.000-08:002009-02-11T21:42:12.586-08:00<div dir="rtl" align="right">אתמול בערב פגש אותי בוושינגטון ג'ימי ואסף אותי לארוחת ערב. ג'ימי הוא פליט מסודן. נסענו במכונית שלו, מכונית אמריקאית לבנה וגדולה, שעל המראה שלה היה תלוי דיסק שעליו כיתוב בערבית. ישבנו במסעדה, קישקשנו, אכלנו, צחקנו. אני הייתי מרוטה מהנסיעה אך ג'ימי היה מלוטש, חגיגי ומעונב. האנגלית שלו היתה יציבה משלי, שלעיתים התבלבלה. נפעמתי מלשמוע את הסיפור שלו (כלא בסודן, 8 שנים במצרים, 9 שנים בארה"ב), ולשמוע שהוא – ממש כמוני – חוקר אורח באוניברסיטה מקומית, נשוי בלי ילדים. כשסיימנו לאכול ג'ימי לא נתן לי לשלם (ותאמינו לי שהתעקשתי) משם המשכנו לפאב שהמפיקה המוזיקלית שלו היא פליטה מצפון סודן (מפאת הרעש במקום לא קלטתי את שמה). שתינו איתה (הפעם ג'ימי כבר היה עייף מהמריבה איתי ונתן לי לשם) ורקדנו לצלילי המוזיקה, ממלמלים כולנו את אותן מילים של השירים. אין כמו פופ אמריקאי כדי לחבר בין אנשים. נוצרי, מוסלמית ויהודיה.<br /><br />הסתכלתי עליהם מהצד לרגע וחשבתי כמה זה אחרת כאן. ושלא תטעו, אני רחוקה מלהיות מעריצה גדולה של האמריקאים או של מדיניות המקלט שלהם. אני לא שוגה בחלום האמריקאי, ובכל זאת, כאן יש משהו שונה. לא זו בלבד שג'ימי וחברתו הם אזרחים מלאים ושווי זכויות (ומצביעי אובמה גאים), הם לא אחרים פה. כשהם יושבים במקום או רוקדים בפאב, כשהם מדברים במבטא זר, כשהם ממלאים את שמם המלא והזר על טפסים, הם לא מקבלים יחס חשדני. וזה למרות כל ה racial profiling הידוע לשימצה שדבק באמריקאים מאז ה-11 בספטמבר. ג'ימי יכול לבחור איפה לגור, ובחר לגור דווקא מרחק נגיעה מהבית הלבן, ולא כמו בארץ, מוגבל לפריפריה. המסלול שלו לקניית מעמד בארה"ב היה ידוע מראש, ובראשיתו מישהו ממש התעניין בו, ובדק אם הוא עומד בהגדרה המשפטית של פליט, ולא סתם תקתק את שמו לתוך מחשב, כלומר לא כמו בארץ. ג'ימי יכול להביא לכאן את בני משפחתו, לפתח קריירה, להתמקם, בלי חרב ארעיות מעל ראשו, ובידיעה שלא יגורש, לא כמו בארץ. ג'ימי יכול להיות אקטיביסט, להיות איש פוליטי, מבלי לחשוש לעצבן איזה פקיד ולסכן את עצמו ואת יקיריו, לא כמו בארץ.<br /><br />כאן ג'ימי הוא לא ה"אחר". הוא לא זה שאל מולו מתכוננת הזהות של הקולקטיב. תחת זאת, הוא חלק מהקולקטיב. הוא לא מאיים, לא דמוגרפית ולא בטחונית, אלא שותף בהתמודדויות. מנקודת הנחה כזו אפשר ממש להקשיב לו, לחוש כלפיו אמפתיה, הזדהות, חום, רחמים. אולי אפילו אפשר ללמוד ממנו משהו כשהוא מדבר. מהותו נתפסת כמורכבת, רב גונית, ולא מצומצמת לתכונה אחת – ה"אחרוּת". וזהו אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין ישראל לבין מדינות ההגירה, שישראל משטיחה את המהגר הלא יהודי לתוך הקטיגוריה הזו של האחר, שאין צורך לבחון את נסיבות הגירתו והרצונות והאילוצים שהביאו לה, נוכח אחרותו. אחרת, אם נרחם ונתחשב יותר מידי, הם כולם יבואו, ואז איך נהיה יהודים בדיוק, ואיך נשמור על עצמנו מפני הגויים שמבקשים לכלותנו. אם נקשיב להם נאבד את עצמנו. אז ג'ימי הוא ההוכחה שדווקא כשמקשיבים מכוננים את עצמנו, להיות בעלי צלם אנוש. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3774702370427567190?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-38957408836754396312009-02-08T21:54:00.000-08:002009-02-08T22:11:54.037-08:00שוב היה יום אביבי בניו יורק, של 15 מעלות מפנקות מעל האפס. כך, פגשתי כמה חברים לארוחת צהרים/בראנץ' והגגנו כמה הגיגים על ניו יורק והשכונות שלה. הישיבה התקיימה באפר-ווסט, שהגענו להסכמה כי הוא המקבילה הניו יורקית לרמת אביב. שקטה, נקיה, ירוקה, של המעמד הגבוה, משעממת, אבל עם חניה, ויקר. שכונתנו, הלואר איסט סייד, היא המקבילה הניו יורקית לתל-אביב. מלוכלכת, צפופה, עניה, מגניבה, מיוחדת, מלאת אופי, צעירה ורועשת. הקירבה לצ'יינה טאון ולליטל איטלי מזכירה את הקרבה לתחנת המרכזית, האיזור "שלי" בלב העיר, כי שם מסתתרות להן כל התרבויות שמעניינות אותי כל כך. אנחנו כמובן טיפוסים של רמת אביב, והנה אנחנו גרים לנו בפלורנטין.<br /><br />ובקצה שלנו של פלורנטין, איסט ריבר פארק, עשו בסופשבוע פסטיבל חורף. קפצנו וראינו ילדים ומבוגרים מחליקים בשלג (שעוד היה אז, כי מאז התחמם והכל הפשיר) עורמים אותו, ובאופן כללי נהנים מהחיים. אגב הקבלות לתל-אביב, התנועה באיזור והצפיפות במקום הזכירה את האירועים המקבילים בפארק הירקון, שסותמים לחלוטין חצי מגוש דן.<br /><br />והקבלה אחרונה לשלב הזה, בעוד כמה שבועות, לכבוד חגיגות המאה לתל-אביב, משחזרים בסנטרל פארק את חוף הים של תל אביב. שאלות שיפה לשאול בשלב זה האם יפתיעו מתכנני האירוע ויכללו גם מטקות, ערסים, מדוזות, ושאר מפגעים בפעילות עצמה. אני מבטיחה לדווח (אם לא נהיה באותו זמן על חוף הים של קוסטה ריקה).<br /><br />ולגבי העדכונים, אז אספר שצפויה לי תקופת כנסים אינטנסיבית ביותר. זה מתחיל בנסיעה השבוע לוושינגטון בירתנו המאוחדת, שם אני אמורה לדבר על בעית הפליטים הסודאנים בישראל. בהמשך יש את הכנס של reblaw בניו הייבן. במרס יש את הכנס של הארגו ןהאמריקאי למשפט בינלאומי בוושינגטון. באפריל יש כנס על גזענות והגירה בבולטימור, ובמאי - הכנס הקליני השנתי בקליבלנד. מצטרף לכך כנס ביולי בפורטלנד, אורגון, ובאוקטובר בוינה (ואולי גם בספטמבר בקופנהגן, אבל דיה לצרה בשעתה). בשאיפה, זה יגרום לי לכתוב בקצב גבוה במיוחד, ואולי גם לראות קצת עולם. אמרתי כבר פעם שצריך שתחזיקו לי אצבעות?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3895740883675439631?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-67462787912877430902009-02-02T10:43:00.000-08:002009-02-02T10:55:04.377-08:00זה נכון שממש - אבל ממש - אין סיב לאופוריה. הערפל התעסוקתי האישי נמשך. יש משבר כלכלי עולמי. המלחמה אך נגמרה והנה מתחדשת. הלחץ האישי גדול. בחירות בפתח, והצפי גרוע במיוחד.<br />ומה בכל זאת יכול לשפר את המצברוח לבנאדם? שהטמפרטורה בחוץ חוצה לה את גבול חמש המעלות צלסיוס. ודוקו, חמש מעלות <strong>מעל</strong> לאפס, ולא מתחתיו. כמה שזה נשמע דמיוני, אתמול נמדדו (לפחות במחשב שלי) 10 מעלות צלסיוס בחוץ. בקנה מידה מקומי, זה ממש קיץ. זה אומר שאפשר ללכת ברחוב ולהחזיק ידים - ולא כפפות. שאפשר להעריך נכונה את רוחבך - כי אינך לובשת מעיל המכפיל או משלש את הרוחב. שאפשר להסתובב בחוץ בלי לסבול - ולמתקדמים: לשבת בחוץ.<br />במצב מזג אוויר כזה בארץ בוודאי לא ניתן היה לחפור אותנו אל מחוץ לשמיכה, אבל כאן זה מרגיש כמו אירוע נדיר שחייבים לנצל. לטרמוסטט הפנימי שהתרגל לסבול בשקט מינוסים רציניים למדי, עשר מעל האפס נשמע כמו ממש אביב, שלא לומר קיץ. והרי שמענו רק דברים טובים על האביב בניו יורק. אז ככה אתמול יצאנו לשוטט לנו ברגל. בבוקר הלכתי עם קלאודיה למצעד ראש השנה הסיני באיזור צ'יינה טאון בואכה העירייה, וראיתי דרקונים, קונפטי והרבה שמחה. בערב הלכנו להסתובב בשכונה, וישבנו בבית קפה. ואז פתאום היה רגע של אופוריה. ויחד איתו, תחושה שאני אוהבת את השכונה "שלנו", שכיף בה, ושאולי אולי אפילו אתגעגע לחיים במקום המוטרף הזה.<br />הלילה, עם זאת, ירד שלג. אחלו לנו בהצלחה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6746278791287743090?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-38246427310948049292009-01-21T22:47:00.000-08:002009-01-21T23:00:32.307-08:00כמה שזה מפתה, רציתי להעניש את קוראיי הבלוג באופן דומה ל"עונש" שאני מקבלת מכמה מוסדות אקדמיים בארץ, ולהנהיג דממת אלחוט בערוץ הזה. בכל אופן, זה קצת מדכא לא לכתוב, אז החלטתי בכל זאת.<br />אז מה שיש לי לספר הוא שהצלחתי לשלוח עוד מאמר לפרסום, ובינתיים עוד אין תוצאות, אבל לפחות הפעם לא שלחתי אותו מאוחר מידי, כמו בפעם הקודמת. תחזיקו אצבעות, אם האצבעות שלכם לא תפוסות מלהחזיק לי אצבעות מהפעם הקודמת שביקשתי.<br />הסמסטר פה התחיל, ולקחתי כמה קורסים נחמדים, שגם עושים לי מחשבות נחמדות שאולי פעם אלמד משהו דומה ומישהו יחשוב שזה מעניין כמו שאני חושבת שזה מעניין כשאני שומעת את הקורסים האלה.<br />החורף מעמיק, חודר, יסודי. כמעט ורואים את האפס רק מלמטה, וגם כשלא, אז זה רק להצצה חטופה. טמפרטורות כמו מינוס 12 או מינוס 15 הפכו להיות חלק מהשגרה, ובהתאם זז לו הטרמוסטט, והתמקם באופן מוזר. כך, בימים של מינוס שלוש אני הולכת ברגל "כי ממש נעים בחוץ". סופת שלג כבר לא מפחידה אותי. bring it on, New York.<br />התקבלתי לשני כנסים, בוינה ובפורטלנד, אורגון, וככה הרווחתי לי שתי נסיעות מפנקות (וינה יותר מפנקת, ולאורגון בינתיים עוד אין לי מימון, אבל נראה מה נעשה). הסצינה של כנסים קליניים ובינלאומיים עכשיו די סוערת פה, ואני מלאת ציפייה לקראת זה.<br />ועדכון אחרון - נרכשו להם שני כרטיסי טיסה לקוסטה ריקה לחופשת הפסח. ודוק, אין המדובר בירח דבש, שכן, להבדיל מקפיצה של שבועיים לקוסטה ריקה, ירח הדבש יהיה חופשה ממושכת ומפנקת בהרבה.<br />לסיום, עדכון אנונימי אחרון של מזלטובים לחברים: לחברה שחתנה את אחותה התאומה! לחברה שילדה את ביתה הבכורה! לחבר שעבר לגור עם חברתו המגניבה! ולכל מי שנגמרה מסביבם המלחמה!<br />נשיקות ולילה טוב מניו יורק.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3824642731094804929?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-65535697793462295882009-01-11T11:03:00.000-08:002009-01-11T11:13:55.872-08:00מאז התקנת ה- statcounter (ראו בצד שמאל למעלה: המונה של מספר הכניסות לבלוג) נכנסו לבלוג שלי למעלה ממאתים איש. ממש בסט-סלר. מאתים זה מספר ממש רציני. מאתים זה גם מספר החברים שלי בפייסבוק, מספר האנשים בקרון בסאבווי ממוצע בשעות השיא, מספר השכבות שצריך ללבוש כדי לשמור על חום גוף כאן, מספר האנשים במקלט פליטים ממוצע, מספר המבקרים שכבר ישנו על הספה שלנו, ומספר הקילוגרמים של שוקולד לינדט שהורדנו מאז שאנחנו בניו יורק (ובהתאמה, מספר הקילוגרמים שעלינו במשקל...).<br />אמנם, זה מספר שכולל די הרבה כניסות שלי, למשל כדי לעדכן את הבלוג, ובכל זאת, זו סיבה למסיבה.<br />אז אנא מכם, קוראיי היקרים: חגגו כאילו אין מחר!<br />:)<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6553569779346229588?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-61350726267628365992009-01-10T16:29:00.000-08:002009-01-10T16:52:25.924-08:00בימים האחרונים של חופשת הסמסטר שהוא לא סמסטר שלי אנחנו משתדלים לספוג תרבות וליהנות מניו יורק. ההספק היה מרשים, גם בזכות חברים מבקרים וגם בזכות זה שפשוט אפשר ליהנות. רגשות האשם שלי נמוכים יחסית, אחרי השבועיים מהגיהנום שהיו לי בארץ אני מוכנה לפרגן לעצמי קצת הנאה, גם במחיר של להתרחק קצת מהלפ-טופ ולהפסיק לכתוב קצת.<br />אז החוויות המוסיקאליות שלנו כללו הופעת ג'אז מצויינת על בראנץ'. המוזיקה המשובחת, הקול המצויין פשוט של הזמרת Carolyn Leonhart, הבימתיות הנונ-שלאנטית שלה, והאוכל המעולה של המקום הפכו את החוויה למעולה. חוצמזה, היתה לנו חוויה מוזיקלית מצויינת בכנסיה שלנו בהארלם, שבה אנחנו שומעים גוספל ומרגישים מקובלים. בפעם האחרונה שהיינו הקהל ביקש להודות לאל על משהו, ובדרך שמועדפת עליו, וחלק מהקהל פשוט קמו ופצחו בשירה אדירה שעולה באיכותה על רוב מופעי אמריקן אידול.<br />היינו גם בסיבוב נוסף במומה, שהיה מעולה כרגיל. קיבלנו הצצה לתוך עולמו המוטרף של חואן מירו, בתערוכה שהסתיימה לה בינתיים. נהננו גם בסטנד אפ מעולה ואיכותי בcomedy cellar שכבר גילינו בעבר עם חברים ושמחנו לחזור אליו, ולראות שזה עדיין מעולה. השבוע שודלתי על-ידי יונתן לבוא להופעת להקת הבלט של ניו יורק שהיתה מצויינת, ובהחלט נבקר אותה עוד. היום לעומת זאת, היינו במופע של stomp, שהיה מצחיק, מרשים ומעורר מחשבה.<br />כשיצאנו מstomp ניו יורק קיבלה אותנו בלבוש לבן ומבריק. השלג, שבהחלט מוציא מניו יורק את מיטבה לא הפסיק לרדת בינתיים. כשהלכנו הביתה מהתאטרון ראינו את הרחובות מכוסים להם בשכבה דקה, שנרמסה מידי פעם על ידי הולכי רגל, מכוניות ואופניים, רק בשביל להתכסות כעבור כמה שניות שוב בשכבה חדשה. המכוניות התחדשו להן בציפוי החגיגי, ורק אלו שפינו את מקומן השאירו תחתן ריבוע שחור שבלט במיוחד בכל הלובן הזה.<br />מחר בתוכנית המט או הנצ'ורל היסטורי. המשך יבוא.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6135072626762836599?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-33704954380790838712009-01-01T17:29:00.000-08:002009-01-01T17:46:33.172-08:00טוב, הפעם פוסט שיהפוך את יוני לגאה בי. רציתי לשתף בשתי מחשבות - אישית וציבורית - לגבי האינטרנט.<br /><br />אתחיל במחשבה האישית. מאז שעזבנו את הארץ אני כותבת בבלוג הזה, בינתיים בהתמדה יחסית לעצמי. זה מאוד נחמד, נותן לי אפשרות לפרוק מחשבוה מבלי להעיק על תיבות הדואר הנכנס של חברים, לכתוב קצת בעברית, להעלות תמונות במשורה וכיוצא באלו. זו חוויה חיובית מבחינתי, בייחוד מאז שהתקנתי statcounter (תודה, הדר!) ואני נהנית מהתחושה שממש מישהו קורא את זה (סיפוק שלא ניתן לקבל כשכותבים טקסטים אקדמיים). הבעיה היחידה היא שהתגובות לבלוג מועטות מאוד, ולכן אני רוצה לנצל במה זו ולקרוא לקוראיי להגיב! תחושת דיאלוג עם הקוראים תשפר את המוטיבציה של הכותבת!<br /><br />המחשבה הלאומית היא על הפרוייקט של <a href="http://www.change.org/">www.change.org</a>. הפרוייקט מביא רעיונות מדיניות לקידום של ממשל אובמה. הרעיונות פרוסים בפני כל באי האתר - כולל אלו שאינם כלל אמריקאים, ובכך נותן הזדמנות לכל אנשי העולם להצביע ולהשפיע (והרי בסופו של דבר, אם נודה על האמת, אובמה הוא הנשיא הנבחר של כולנו). בינתיים הצבענו לרעיון של חברינו מייקל קגן לשיפור מערכת המקלט האמריקאית <a href="http://www.change.org/ideas/view/usa_refugee_corps_-_export_hope_and_revitalize_our_national_moral_standing">http://www.change.org/ideas/view/usa_refugee_corps_-_export_hope_and_revitalize_our_national_moral_standing</a>. היפה הוא אבל שקריאת הרפורמה היא רחבה ורוחבית, קוראת לשיפור בכל מיני תחומים: איכות סביבה, מערכת האכיפה הפלילית, זכויות הומוסקסואלים, עוני עולמי, רפואה, חסרי דיור וכו'. כמובן, אפשר לסמוך על המצביעים שבמקום לקדם נושאים כמו ביטול עונש המוות הם קידמו, תחת הקטיגוריה של האכיפה הפלילית, את ביטול האיסור לשימוש ולסחר במריחואנה. בכל זאת, יש שם לא מעט רעיונות שהייתי סומכת ידי עליהם ושמחה בהתממשותם. כמובן, הדמוקרטיות אינה מושלמת, שכן רבים אינם נגישים לאינטרנט ואינם יכולים להשפיע. דווקא לכן, חשוב בעיני במיוחד להצביע עבורם (בקטיגוריות של עוני עולמי, חסרי דיור והומניטריזם). זהו, סיבוב ההצבעות האחרון נפתח בקרוב, ב-5 לינואר, והרעיון שהצבענו לו עלה לסיבוב המועמדים הסופיים. אנא הצביעו והשפיעו.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3370495438079083871?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-59655630367613637202008-12-28T19:20:00.000-08:002008-12-28T19:37:29.119-08:00מאז ומתמיד הייתה לי חיבה אדירה לנצרות. בטח אני נצר למשפחת אנוסים או משהו כזה. אבל יש די הרבה אספקטים שנראו לי מזה שנים רבות מרתקים. כנסיות תמיד עשו לי את זה - הגודל, העוצמה, הדקורציה, והעוגב, הו, העוגב. מוזיקה כנסייתית היא תענוג שאין כמוהו. אבל שיא קנאתי בנצרות באה לידי ביטוי בתקופת החגים. בעוד שהחגים שלנו מלאי מוסר השכל, לקחים, זכרונות, אבל, וכיוצא באלו, החגים הנוצרים הם פשוט fun. ואין כמו חג מולד בניו יורק כדי להמחיש את זה. העיר מקושטת כולה בחגיגיות, מוזהבת, ירוקה, אדומה ולבנה. שווקים קטנים של קישוטים לעץ ומתנות מיותרות פרוסים בכיכרות. השלג של השבוע שעבר כבר נמס כולו, אמנם, אבל משהו באווירה נספג בכל זאת. מה שנחמד במיוחד זה שנראה לי שהעיר התרככה קצת מכל החגיגיות הזו שנפלה עליה. אנשים מחייכים קצת יותר, מתייחסים קצת יותר, מתקשרים. אז זהו, חג המולד מאחורינו, ראש השנה האזרחית עדיין בפתח. העיר מוצפת מבקרים בחופשה, וכמו מקומיים אמיתיים אנחנו מתאכזבים לנו מכל התיירים האלה שמעמיסים וממאיסים בנוכחותם את העיר...<br />ובמקביל, כאילו בפלנטה אחרת, בישראל נחוג חג החנוכה. עם המעטים מול רבים שלו, וסיפורי גבורה והרס והכל, רק בלי שלג, בלי קישוטים, ובלי רכות. וכך, מאותו מקום זוכר, מנציח ונוקשה, במקום (או בנוסף) סביבון מעופרת יצוקה יש את מבצע עופרת יצוקה. ובגלל שאני כאן לא יכלתי להיות עם כל חבריי ברחבת הסינמטק, בהפגנת ההתנגדות למלחמה. מלחמה שחוקיותה תחת המשפט הבינלאומי בעייתית, במקרה הטוב (שמעתם פעם על מידתיות?), ושמוסריות היא ממנה והלאה. הלב כמובן כבד נוכח הזוועות שעוברים התושבים חסרי הישע משני הצדדים.<br />בואו נקווה שקצת רכות וחגיגיות נוצרית יפלו להם על העופרת היצוקה...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5965563036761363720?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-52500382176270610882008-12-23T01:15:00.000-08:002008-12-23T01:24:22.320-08:00ראשית, המערכת מתנצלת על העדר הפוסטים בתקופה האחרונה, היה לחוץ.<br /><br />הגעתי לישראל לפני שבועים וחצי, והיום בלילה אני עוזבת אותה. היתה תקופה שנואה במיוחד, מתסכלת, מעציבה, מלחיצה ובעיקר - בלתי מפוענחת. מצד שני, דווקא בתקופה כזו היה מצויין ליהנות מכל התמיכה שהמשפחה והחברים שלי יכולים להעניק. ועדיין, לא יכלתי שלא להתפעל ממורכבות היחסים שלי עם המקום הזה. ככל הנראה אין הרבה מיוחד במערכת היחסים המתוסבכת שלי עם ישראל, אבל בכל זאת אומר את מה שחשבתי עליו, לטובת מי מכם שיזדהו או יזדעזעו.<br /><br />אז זה הבית. זה המוכר. פה רוב האנשים החשובים לי והאהובים עליי. יודעת מה יש בסופה של כל סימטה ואיך מגיעים לכל רחוב. שולטת בשפה על כל נפתוליה. סולדת מהפוליטיקה. נרתעת מהתרבות הפופולרית. רוצה מאוד לשנות. להשפיע בנאיביות. מכירה הכל ככף ידי. ואולי דווקא בשל כך.<br /><br />היחס שלי לישראל הוא כמו אותו יחס אמביוולנטי שיש לאדם כלפי איבריו הוא כשהוא בוחן אותם במראה: מצד אחד, הפמיליאריות והאינטימיות העמוקה הזו שיש עם משהו שהוא שלך; מצד שני, היכולת לזהות מיד את כל הפגמים. והפגמים שלך תמיד נראים הכי פגומים הרי.<br /><br />זהו, מחר אני חוזרת אל הקור הגדול בניו יורק המושלגת, בתקווה לחג מולד קסום וחורף קל. בואו לבקר, ואם לא - נתראה במאי, או מקסימום באוגוסט!<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5250038217627061088?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-61222185103259627692008-12-04T12:05:00.000-08:002008-12-04T12:14:18.504-08:00החלטתי לקחת רגע לפני שאני עוזבת את מנהטן ולמרות הלחץ להפרד מהעיר שאני עומדת לעזוב לשלושה שבועות.<br /><br />שלשום בערב העזנו להודות זו באוזני זה שהתרגלנו. העיר כבר אינה יותר מידי. המסלול למשרד ידוע מראש, כולל ההסתבכויות בשבילים האחוריים של הספריה והמעברים התת קרקעיים בין הבניינים. בבית יש את כל מה שצריך. נסיעה בסאבווי אינה מחייבת מפה. יודעים איפה מוצאים מה. יש שיגרה. הרגלים. מתי מדברים עם המשפחה. כל כמה זמן מדברים עם כל חבר, מי מתקשר ואל מי צריך להתקשר. מה אוכלים. מתי ישנים. מתי נוסעים מהעיר שאליה אנחנו רגילים למקומות אחרים. יש מקומות אהובים, מקומות שהם בסדר, ומקומות שהם לא. צברנו כמה חוויות חד פעמיות וכמה חוויות שנרצה לשחזר. ראינו את העיר הזו דרך עינים של כמה מחברינו הותיקים וכמה מחברינו החדשים. ראינו אותה דרך העינים של ילדים, ודרך העינים של ההורים שלנו. ראינו אותה ביום שמש, ביום גשם, ובכל מה שביניהם. סבלנו אותה בחום ובקור. ממש כאילו אנחנו חיים פה. או שאולי אנחנו באמת חיים פה.<br /><br />זהו, מחר אני נוסעת - מקווה לראות מנהטן מקושטת ומושלגת כשאחזור, רגע לפני חג המולד, ויוני אחד שלם ובריא.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6122218510325962769?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-73948678045022447832008-11-30T20:27:00.000-08:002008-11-30T20:47:18.950-08:00NYU משקיעה בהשכלה שלי בתחום הספורט והתרבות הפופולרית. במסגרת היותי מסווגת תחת שתי קטיגוריות חופפות של מלגאים - אני נהנית משני העולמות ומוזמנת לאירועים של שני סוגי המלגאים. כך, הוזמנתי היום למשחק הוקי קרח. החלטתי להשקיע, לאור העובדה שיוני לא רצה לבוא איתי ולא היו לי ציפיות כי יימצא מי שיסביר לי את המשחק, ואפילו קראתי את החוקים שמופיעים בויקיפדיה. כמובן שמאחר שזה מעניין אותי בסך הכל מעט מאוד, ההפנמה של החוקים היתה בהתאם. למזלי, אחד הסטודנטים השוויצרים הסביר לי הכל, בנדיבותו.<br /><br />המשחק היה משעמם למדי, והחוויה התרבותית (מלשון תרבות נמוכה) שמסביב היתה דלה בהשוואה לזו שמלווה את משחק הכדור-סל. מה שבלט בנוכחותו היה האלימות. אין לי צורך להרחיב על כך יותר מידי שכן מי שבא איתי למשחק היום, ידידי החדש איל, כתב על הכל בבלוג החדש שלו. <a href="http://eyalkazin.blogspot.com/">http://eyalkazin.blogspot.com/</a><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5274676626645551538" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/STNqcgxDibI/AAAAAAAAB70/AqOgLeLyO38/s320/IMG_0489.jpg" border="0" /><br />מה שכן עורר אצלי המשחק הוא מחשבה על ההקבלה הבולטת בין המשחק האלים, האכזרי, התחרותי, לבין השלב בו אני נמצאת בחיים, שלב הג'וב טוקס באקדמיה, שהוא מעיקרו, ממש דומה. כמובן, בשל העובדה שהג'וב טוקס טורדים את מחשבתי כל הזמן כנראה שיכולתי גם למצוא דמיון בינם לבין הרבה דברים אחרים, כמעט הכל בחיים, למעשה. הריינג'רס המובילים בדרך כלל נוצחו היום על ידי הפנת'רס הבינוניים למדי. בגלל שאינני יודעת אם ביחס לשאר המתמודדים על תקנים באוניברסיטאות ובמכללות אני סוג של ריינג'ר או סוג של פנת'ר, אינני יודעת אם המחשבה על ההקבלה בין הוקי לבין ג'וב טוקס היא מעודדת או מדכדכת. מה שבטוח, האופן בו אני מתכוונת לשחק את המשחק בו אני נתונה הוא הוגן יותר מזה שראיתי היום... אנא החזיקו אצבעות לנצחוני.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-7394867804502244783?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-14212221783328883262008-11-29T18:18:00.000-08:002008-11-29T18:47:09.849-08:00(כלומר פחות ממטר וחצי)<br /><br />כמו משפחה אמריקאית מושלמת, חגים חשובים כמו חג ההודיה מבלים בחברת המשפחה המורחבת. כך, השבוע זכינו לביקור המלכותי של משפחת לבנון - המשפחה של אחותי, ושל אמא שלי המבקרת מישראל. היינו מלאיי ציפיה לקראת הביקור המתוכנן היטב ומראש, בין היתר כי בהיותינו חסרי ילדים הקפיצה מאפס לארבע בבית שלנו היא בהחלט מאתגרת, וגם כי העיר הזו חדשה בשבילנו ואנחנו עדיין מתקשים להתארגן בה היטב. בכל מקרה, הביקור היה מהנה ביותר, ובשאיפה לא חד פעמי. הוא נתן לנו אפשרות לראות איך החיים במנהטן נראים מגובה נמוך, כלומר, מנקודת המבט של ילדים נלהבים וסקרנים.<br /><br />ביום הראשון לביקור, יום חג ההודיה, התחלנו את הבוקר במצעד של מייסיס, חנות הכולבו הגדולה והידועה של שדרה 7 ורחוב 34. נעמדנו במקרה ברחוב 40 וצפינו בתזמורות, בובות מתנפחות, ועוד כל מיני. בין הכוכבים היו מגוון בלמ"זים - כלומר, לנו הם לא היו ידועים אבל לילדים בהחלט היו ידועים. מנגד, היו שם גם הדרדסים - אשר המבוגרים הכירו והילדים כלל לא. מסתבר שהם כבר לא באופנה. מי שכן באופנה הם רונלד מקדונלד והארנב של אנרג'ייזר, ללא ספק בגלל ההשפעה התרבותית האל-זמנית שלהם. המצחיק הוא שמגובה של פחות מחמש רגלים לא ניתן היה לראות הרבה. באתר של המצעד הם אומרים להגיע בשש וחצי, לקראת מצעד שמתחיל בתשע. בקור המקפיא של סוף נובמבר זה נשמע כמו התנהגות שבצידה אשפוז כפוי, ואנחנו שהגענו לקראת תשע וחצי עמדנו מאחורי כמה עשרות אנשים מסתירים. התוצאה היתה שהילד הגדול בעצם לא ראה כלום ואילו שלושת הקטנים הורמו בידים למעלה לסרוגין כדי לראות.<br /><br />אחרי המצעד ביקרנו ביקור חפוז ברוקפלר סנטר (ביחד עם משפחת שהם). עץ חג המולד העירוני מוצב שם ומוכן להארתו, שתתרחש, ככל הנראה, בהמשך השבוע. משם המשכנו לחנות הצעצועים המעולה FAO SHWARTZ שאם להודות על האמת גם אנחנו נהנים לבקר בה עם או בלי ילדים. המצחיק הוא אבל שמלבד היכולת להנות מכל האטרקציות הגדולות והמוכרות יש לנמוכי הקומה יכולת להבחין בכל מיני דברים שקופים לגבוהים שבינינו, ואף להתרגש מהם. למשל, מספר המוניות הגדולות בשדרה החמישית היה מרגש, כל לימוזינה שעוברת ברחוב, וכך גם רוב הקישוטים בחנויות (שערוכות, כמובן, כבר לחג המולד).<br /><br />יום שני של טיולים עבר עלינו בצ'יינה טאון ובאיסט וילג'. ההתרגשות העיקרית - אפילו יותר מזו שעוררו הפירות המוזרים והדגים החיים בשווקים הסיניים - נגרמה לאחיין הצעיר שלי ממכונית כיבוי אש. בין לבין עברנו בגלריות המקסימום של הלואר איסט סייד. בכיכר של יוניון סקוור כבר ניצב לו שוק חג מולד יפיפה. בשוק, אגב, הדבר המרכזי שמשך את תשומת הלב של אחייניי היה סט מגנטים של אובמה, מתנה מעולה לחג המולד, שכוללת אובמה ערום אחד ומבחר בגדים להלבשתו: מבגדי הוואי - כי הוא יליד האיים, כפי שאחייניתי הקטנה ציינה בפניי, ועד לחליפה ועניבה, כי הוא בכל זאת נשיא והמעמד מחייב. מעניינת היתה גם העובדה שרוב המוכרים בשוק היו ישראלים (בתקווה שרשויות ההגירה לא קוראות את הבלוג שלי).<br /><br />חוויית הביקור של משפחת לבנון היתה כרוכה בלינה של תשעה מאיתנו בדירה בצוותא. איכשהוא זה עבד, לא ברור איך. מה שבטוח, עכשיו הבית נראה מרווח מאי-פעם, וגם מצפונם של כל אורחינו בניו יורק - בעבר או בעתיד - יכול להיות בהחלט ממורק.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1421222178332888326?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-28474312073476376202008-11-16T19:18:00.000-08:002008-11-30T20:41:44.358-08:00השבוע היה מרגש במיוחד, בין היתר בגלל שאת חלקו הארי העברתי בהרווארד. היתרון המשמעותי של הרווארד הוא ששם יש לי סביבה קלינאית חברית, והיה נחמד להתקבל שם כל כך בשמחה, וגם נחמד לפגוש פנים מוכרות. על היתרונות הברורים של לבלות זמן בבוסטון עם המשפחה אין צורך להרחיב.<br /><div><div><div><div>החזרה לניו יורק אבל היתה חזרה לכמה דברים נעימים. חברתנו שרי מבקרת (וזו בכלל העיר שלה, מי היה מאמין שהיא המבקרת ואני דיירת הקבע-הארעית), וגם האוניברסיטה הזמינה אותנו למשחק NBA. הדאגה של האוניברסיטה לחיי התרבות שלנו מתבטאת ביציאה חודשית לאירוע תרבותי מקומי. המחזמר שראינו בחודש שעבר היה חוויה מיגעת ובלתי-אינטלקטואלית בעליל. גם משחק הNBA אינו חוויה אינטלקטואלית אבל הפעם הציפיות תאמו את החוויה בצורה טובה בהרבה. החוויה היתה מרשימה ביותר, החל מהאולם הענק, השחקנים הארוכים, הרעש, המוצרים הנלווים (כולל חולצות Knicks שהאוניברסיטה השיגה לנו, במידה One size fits most, כדי להמנע מהתחייבויות מיותרות), האוכל העשיר בשומנים (שאם לא רוצים לשרוף קלוריה בלרכוש אותו אז אפשר לרכוש אותו גם ממש מהכסא שלך), קריאות העידוד הסדורות. אין דקה של שקט, כי לו היתה דקה כזו כבר היו מנסים למכור לנו משהו. הקבוצה המקומית הפסידה, למרבה ההפתעה, לאחר שהובילה, ובין לבין רקדו, הצחיקו, צעקו והתרגשו. </div><br /><div>אז ככה נראה המשחק (התנצלותי על האיכות הירודה של הצילום, צולם במצלמה הסלולרית): </div><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5269463219447799666" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 240px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SSDk4RgsH3I/AAAAAAAAB7k/YjEDEbCLZg8/s320/Image005.jpg" border="0" />וכך נראות ההפסקות:<br /><br /><br /><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5269463097081886130" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 240px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SSDkxJqYdbI/AAAAAAAAB7c/mjOOiUriSj8/s320/Image013.jpg" border="0" /></div></div></div></div><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5269464162606876322" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 160px; CURSOR: hand; HEIGHT: 120px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SSDlvLDVhqI/AAAAAAAAB7s/UPJ1o9ro_VE/s320/Image019.jpg" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2847431207347637620?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-21930744674230468932008-11-09T19:08:00.000-08:002008-11-09T19:26:09.868-08:00לכבוד יום השמש היפה שהיה היום, החלטנו לבלות קצת בחיק הטבע - שזה, במקרה של ניו יורק, סנטרל פארק. אפשר להעביר שם שנים ולהתפעל מהמקום המקסים הזה, מה גם שהסתו עדיין מציע צבעים מגוונים. הגודל הוא בלתי נתפס, כמו שגילינו כשקבענו לפני כמה שבועות עם חברים שנפגוש אותם "בפארק" והסתובבנו שם שעה וחצי עד שהצלחנו לאתר אותם. בין היתר, ביקרנו בגן החיות החמוד בפארק.<br /><div><div><div><div><div><br /><div>מהפונד שבדרום הפארק:<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5266861495992792930" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SRemoCXVN2I/AAAAAAAAB6M/hh-XI8jacMk/s320/IMG_0846.jpg" border="0" /></div></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5266861831228325058" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SRem7jNtfMI/AAAAAAAAB6U/J7AANQUhjy0/s320/IMG_0851.jpg" border="0" /> וזה מה שמצאנו על הרצפה:<br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5266862860756170418" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SRen3egRtrI/AAAAAAAAB60/CBbgRcT3Lyo/s320/IMG_0856.jpg" border="0" /> <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5266863718096450034" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SReopYWIMfI/AAAAAAAAB68/Kf7_2Qy5_aM/s320/IMG_0854.jpg" border="0" /> <p></p>וקצת מגן החיות:<br /><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5266862380908360722" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 240px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SRenbi7pNBI/AAAAAAAAB6k/0RTIlxJ2pVE/s320/IMG_0873.jpg" border="0" /></p></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2193074467423046893?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-52315281822174887342008-11-05T18:52:00.000-08:002008-11-05T19:13:24.307-08:00אחת הסיבות שבחירת אובמה נראית לי מצויינת היא כיוון שבחירתו משפרת את מצבם של הצבעוניים ביבשת הזו. האנדרדוגס, הנרדפים, המשועבדים, קיבלו עמדת הובלה. אז אני לא קונה את זה שבחירת אובמה מראה שהחלום האמריקאי התגשם וכל אחד יכול להגיע לכל מקום שירצה, אינני נאיבית מספיק כדי להאמין באידיאל הליברלי עיוור הצבעים, אבל נחמד בעיני שמישהו מוכשר מספיק יכול להביא ליצוג מכובד כל כך של הצבעוניים ביבשת הזו.<br />ודווקא לכן, היה נראה לי שהיום המוצלח ביותר לבקר בהרלם בכנסית גוספל Abyssinian Church הוא היום. למען ההגינות אספר כי בעבר כבר ניסינו לבקר בכנסיית הגוספל הידועה בהרלם עם חברינו שביקרו אותנו, אך אחרי שעות ארוכות בתור הכנסיה התמלאה לה ונאלצנו ללכת לדרכנו. הפעם אבל הייתי נחושה יותר להכנס ואפילו הגשם שיורד לא הרתיע אותי. תפסתי חברה והלכנו.<br />הכנסיה עצמה היא כנסיה אתיופית לא גדולה ולא מרשימה במיוחד. אבל השירה האדירה שבקעה מתוכה סחפה אותנו. ללא ספק המדובר בחוויה רוחנית אדירה לנוצרים. מקהלת הגוספל היתה פשוט מעולה, השירים פשטניים בתכניהם אך קליטים ומרקידים. מסביבנו כל האנשים "שלטו בחומר" - חלק הצטרפו לשירה, חלק עצמו עינים ונתנו לעצמם לספוג את המילים, חלק קמו על רגליהם ורקדו, נענעו את ראשיהם, הרימו את ידיהם, וחלק כמונו, צפו נלהבים בחזיון. בין לבין שמענו על חבר הקהילה שנפטר, תרמנו כמה דולרים לכנסיה, ושמענו דרשה קטנה על הנתינה וההודיה. הכומר היה סוחף, מצחיק ומרגש גם כן. בסוף התפילה בירכו אותנו מי שישבו בסביבתנו שיהיה לנו מסע מבורך בדרך הביתה ושהאל יברך אותנו.<br />אין כמובן מה להשוות בין החוויה הדתית הזו לבין החוויה הדתית היהודית. לא התאבלו שם על שום דבר. איש לא היה מקומם על כך שנרדף, קופח, נשדד או נאנס. חוויית התפילה שלהם היתה חוויה של שמחה צפיה לעתיד והתלהבות ולא של קינה או הנצחה של העבר. להפך - הכומר הזכיר לכולם שהם צריכים להיות אסירי תודה כיוון שהם עדיין חיים, נושמים, בעלי משפחה, וכו' וזאת גם אם אין להם כסף, עבודה, בריאות, וכו'. וכן לא מעט מסביבנו נראו כאילו שאין להם הרבה במיוחד, אבל לערב אחד, בכנסיה, הם נראו די שלמים.<br />באיזשהוא מקום, הביקור בכנסיה הזכיר לי את מה שאולי קצת שכחתי בתקופה שלי פה, והוא את כמה שאני אוהבת את התרבות האפריקאית, זו שבארץ לקוחותיי היו חושפים אותי אליה. זה גם הזכיר לי שאני מתגעגעת אליהם ואליה. בינתיים, עד שאחזור אליהם, אבקר בכנסיית הגוספל, ואחשוב מחשבות שמחות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5231528182217488734?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-6589333847137428292008-11-04T19:05:00.001-08:002008-11-04T20:31:02.030-08:00היום בחירות בארץ שאינה שלי, ואני שתמיד כל כך מתעניינת מתקשה לא להשפיע. באופן תאורטי הייתי יכולה לגייס מתנדבים וכיוצא באלה, אבל משהו הרגיש מוזר בלהתערב פה בפוליטיקה המקומית, בייחוד לאור העובדה שההתערבות של אמריקאים בפוליטיקה הישראלית לעיתים שנואה עליי מאוד.<br />בכל זאת, החלטנו להצטרף לחגיגות יום הבחירות. הלכתי למרכז החגיגות באוניברסיטה ופתאום אנשים התחילו לעמוד בתור. היו כל כך הרבה מהם בתור שהחלטתי להצטרף, מבלי שידעתי בדיוק לְמה ולמה. מפה לשם מצאתי את עצמי על אוטובוס שנוסע לטיימס סקוור למרכז השידורים של CNN בניו יורק, עטויה בחולצת NYU. בגדול, בנו בכיכר מקומות ישיבה למאות אנשים, האכילו והשקו אותנו, וגייסו תלמידים בכל האוניברסיטאות המקומיות שיבואו בתמורה לכך שיצעקו ברקע לכתבים המדווחים מהכיכר למשך שניות ספורות של שידור (שכן היו שידורים מכל רחבי היבשת). כמובן, מבין מאות או אלפיי האנשים שהיו בכיכר בחרו לראיין דווקא אותי, השתדלתי לייצג בכבוד את אובמה ואת ישראל, ככל שאין סתירה בין השניים.<br />עייפים מהתכנים הדלים יחסית ומהזרימה האיטית של החדשות חזרנו לאוניברסיטה. משום מה שם החליטו לחגוג את האירוע בעזרת להקה רעשנית וגרועה במיוחד, שניגנה מוזיקה בריטית (לחיזוק התודעה הפוסט-קולוניאלית), ובעזרת אוכל גרוע לא פחות. החגיגה לדמוקרטיה אה-לה אמריקה (אוכל חינמי, רעש, ותוכן אפסי) עשתה את שלה בעינינו וחזרנו הביתה.<br />בינתיים מתחילות להגיע תוצאות. האיזור שלנו של היבשת הוא דמוקרטי מוחלט, מה שממלא אותנו גאווה. רק לעיתים נדירות זוכים להיות גם בשמאל וגם ברוב. מה שמדהים הוא שגם כל כך הרבה שנים אחרי יש עדיין מדינות כל כך חשוכות ביבשת הזו, ממש אותן מדינות של הדרום במלחמת האזרחים נשארו מדינות לבנות וימניות, שלא תצבענה למנהיג שחור ושמאלני. הקיטוב הזה הוא כל כך חד. המועד הכל כך סימבולי של הבחירות, ה-4 בנובמבר, בחברה המקוטבת הזו גורם לחשוב על הדמיון בין עידן אובמה שבשאיפה יתחיל בקרוב לבין עידן רבין. התקווה הגדולה שהיתה בעידן רבין דומה מאוד לתקווה של עכשיו. החשש לגורלו של אובמה נוכח היותו נתון בחברה כה מקוטבת הוא לכן גדול כגודל התקווה ואף יותר. עוד מדהימה בעיני שיטת הבחירות שלהם, שבקלות רבה כל כך מאיינת קולות של בוחרים רבים על מזבח האזוריות, ונראית לי כבלתי דמוקרטית בעליל.<br />אזכיר גם כי על הפרק היום עמדו נישואים של בני אותו מין, שנקווה שלא יבוטלו חלילה.<br />למודיי נסיון אנחנו מסרבים להאחז בסקרים, אותם סקרים שהבטיחו לשמעון פרס נצחונות רבים, אלא מחכים למה שיותר תוצאות אמת בתקווה גדולה למחר טוב יותר.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-658933384713742829?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-13232820664730527112008-11-01T06:12:00.000-07:002008-11-01T07:13:36.595-07:00(פורסם גם בבלוג המעולה של עודד פלר ושל יונתן ברמן - <a href="http://www.mehagrim.org/2008/11/blog-post.html">http://www.mehagrim.org/2008/11/blog-post.html</a>)<br /><br />את ה' נסעתי לפגוש בכלא מעשיהו בחודש יוני. ידעתי שאני עוזבת את הארץ בקרוב, והחלטתי זה מכבר שלא אקח תיקים חדשים, כי לא אצליח ללוות אותם עד לסיומם. בכל זאת לקחתי את התיק של ה'. הוא נראה לי פשוט מאוד; תיק שאמור להיפתר מעצמו. חמושה בסטודנטית חרוצה במיוחד <a href="http://www.law.tau.ac.il/Heb/?CategoryID=494">מהקליניקה לזכויות פליטים</a> הגעתי לפגוש ב-ה' בכלא.שוחחנו עם ה'. היה חם וישבנו בחצר הפנימית של האגף. שמענו על נסיבות עזיבתו את אריתריאה לאחר שירות צבאי ארוך עד נצחי (באריתריאה אין כזה דבר תאריך שחרור. <a href="http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=968036">השירות הצבא יכול לארוך חיים שלמים, או עד שהמדינה לא צריכה אותך יותר בצבא</a>. מה שבא קודם). שמענו על מעצרו. שמענו כיצד הגיע לישראל לאחר מסע מפרך, בילה תקופה ארוכה בכלא ונשלח ל<a href="http://www.mehagrim.org/2008/08/blog-post_6191.html">חלופת מעצר בתנאי כבילה בחקלאות</a>, ביחד עם אריתראים רבים נוספים, בחודש ספטמבר 2007. הוא עבד בתנאים קשים ונגרמו לו נזקים אורתופדיים בלתי הפיכים. בסופו של דבר, <a href="http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/942689.html">לאחר המאבק של הארגונים להשגת אשרות עבודה לאריתראים</a>, הוא קיבל אשרה כזו, אבל הבין שתמיד יישאר בשוליים. אף פעם לא יוכל לנצל את ההשכלה שרכש. תמיד יצטרך לבלות בחדר אחורי של מסעדה ולשטוף כלים. לכן הסכים להפקיד את כל חסכונותיו בידי אותו אדם בגינת לוינסקי בדרום תל-אביב, שהציע להשיג עבורו אשרה וכרטיס טיסה עימם יגיע למדינה אחרת. בשדה התעופה ה' נעצר. מי שמכר לו את הכרטיס והאשרה מעולם לא הואשם.לאחר הפגישה עם ה' הגשנו בזריזות בקשה לשחררו. ל-ה' יש אשרה לשהות בישראל, <a href="http://www.mehagrim.org/2008/10/blog-post_07.html">ולכן הוא שוהה כדין, ואינו אמור לשבת במשמורת</a>. הוא אריתראי ומדינת ישראל הבינה שאי אפשר לגרש אריתראים. משרד הפנים השיב, שביטל את האשרה, ולא השיב לפניות נוספות. בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין החליט לא לשחרר את ה', כל עוד לא ייבדק עניינו על ידי נציבות האו"ם. אלא שנציבות האו"ם אינה בודקת את עניינם של אריתראים. כיוון שמבקשי מקלט אריתראים אינם מגורשים, הרי שמרגע שאדם זוהה כאריתראי, האו"ם מפסיק את הליכי הבדיקה.כך נגרר עניינו של ה' שבועות ארוכים: משרד הפנים אינו משיב לשאלות בית הדין, האו"ם אינו בודק את עניינו של ה', וה' - בכלא. עזבתי את הארץ, ומלאכת הטיפול ב-ה' הוטלה על הסטודנטית המסורה ועל חברתי, ענת בן-דור. רק בחלוף למעלה מארבעה חודשים ואחרי בקשות אין-ספור, ה' שוחרר.כמה מחשבות שעורר בי עניינו של ה'.<br />מחשבה ראשונה על <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%93%D7%98">הבנאליות של הרוע</a>. ה' "לא נספר" על ידי משרד הפנים, שלא טרח לענות. הפקיד שטיפל בעניינו לא ראה אותו מעולם. זה בכלל לא אישי, כפי שהבהיר בית הדין שכתב בהחלטתו, שמשרד הפנים לא ענה "כדרכו בקודש". הפקיד פשוט לא עשה דבר ביחס ל-ה', וכך גזר עליו חודשים ארוכים של שהייה בכלא. לא סיפור על אכזריות גדולה, לא על אלימות מכוונת. רוע בנאלי.מחשבה שניה על הבנאליות של הטוב. מאז נסעתי כתבה ענת לבית הדין שוב ושוב שהאו"ם אינו בודק את עניינו של ה' (משום שהוא אינו בודק את ענייניהם של אריתראים), ושמשרד הפנים אינו עונה. לא סיפור גדול על גבורה (וענת היא בהחלט גיבורה) ולא גאונות משפטית גדולה (גם מזה לא חסר לה), אלא פשוט טוב. טוב בנאלי.מחשבה שלישית על בית הדין. האמנם היה צורך שנאמר פעמים רבות כל כך רבות את מה שידוע לדיינים ממילא: שאי אפשר לגרש אריתראים ושנציבות האו"ם לא בודקת את עניינם? האמנם לא ידע, שהתנאי שהוא מציב לשחרורו של ה' לא יתגשם בשל נסיבות שאינן תלויות בו? האם סביר להמתין לתגובה של משרד הפנים בעניינו של אדם במשך ארבעה חודשים וחצי?ומחשבה אחרונה על ה'. ישראל לא רוצה לבלוע אותו אבל גם לא להקיאו. לא לבלוע, כי לא רוצים שישאר, ומקשים עליו את השהייה בישראל. לא להקיא, כי לא מאפשרים לו לעזוב – הרי אף מדינה לא תעניק לו אשרה להגיע אליה, ולעזוב בדרך לא חוקית, גם כן לא מאפשרים לו. ה' ישב במשמורת במעשיהו כי נכנס לישראל, וכמעט שנה לאחר מכן ישב שוב במעשיהו, כי רצה לצאת מישראל. כמו סירה נודדת בלב ים, ללא מקום לעגון בו (נשמע מוכר?). אדם בשנים היפות של חייו, משכיל, רהוט, מנומס ומלא קסם אישי, והוא מבין שהסבל שלו ביושבו בכלא משך חודשים פשוט "לא מזיז". מעכל שאת מקום העבודה שלו איבד מזמן, ושהתוכניות שטווה לעתיד במדינה אחרת לא תתגשמנה.שחרור מוצלח ה'. תודה ענת.<br />פורסם על ידי Laissez Passer לסה פסה ב- <a class="timestamp-link" title="permanent link" href="http://www.mehagrim.org/2008/11/blog-post.html">12:04</a> <a title="'שלח" href="http://www.blogger.com/email-post.g?blogID=6082905613051076433&amp;postID=2434971958576700279"></a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1323282066473052711?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-85972073191460316932008-10-31T08:12:00.000-07:002008-10-31T08:18:18.750-07:00בשיחות האחרונות עם חברים מהארץ אנשים מרבים להתלונן בפנינו כי "התחיל החורף" ויש "מזג אויר גרוע". רצינו לתת לכם קצת פרספקטיבה למזג אויר גרוע מהו. הנה כמה תמונות שצילמתי בדרך מקנדה לניו יורק, בצפון פנסילבניה או אולי בצפון ניו יורק (מי עוקב בנסיעה ארוכה כל כך). רמז, הלבן זה שלג. הדבר הזה שיורד כשממש קר. <div><div> </div><div>שיהיה לכולנו חורף נעים. </div><br /><br /><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5263336940725035090" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 240px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQshD60bYFI/AAAAAAAABxc/YE-_QuH1VbY/s320/IMG_0812.jpg" border="0" /></div></div><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5263337447514399122" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 240px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQshhawbYZI/AAAAAAAABxk/V-ggGsVGBBY/s320/IMG_0813.jpg" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-8597207319146031693?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-81188923633665303702008-10-28T20:37:00.000-07:002008-10-28T20:46:47.621-07:00אז נגש לעניין - קנדה. קנדה היא סוג של בית שני עבור יוני, ולכן מהרגע שנחתנו ביבשת הוא רצה מאוד לבוא. חיכינו עד לתום הפרזנטציה שלי באוניברסיטה, ועד לסיום הביקור של חברינו היקרים והקוראים הנאמנים של בלוג זה (!) ונסענו.<br />בילינו שלושה ימים בקוטג' של דוד של יוני באגם המדבר (dessert lake). המדובר בסוג של בקתה ענקית, שכמעט כל דבר בה עשוי בצורה החלומית והמפנקת ביותר שאפשר, ואף מעבר. בעיקר הנוף (והמטבח שהיה ללא ספק מטבח החלומות שלי). החלונות הענקיים בכל החדרים מגלים אגם ענקי מוקף בעצים וממש אף אדם לא נראה - גם לא ממרחק. מזג האויר המזופת איפשר לנו לטייל באיזור רק ביום הראשון, והיער אכן יפיפה. מעבר לכך, נחנו, התנתקנו מהציביליזציה, וכל מה שקשור בזה. לאחר מכן נכנסנו לסחרור של פגישות עם קרובים וחברים של שנינו, וגם קצת אקדמיה מהצד.<br />באופן כללי, יש משהו שפוי במקום הזה. עולם הערכים שלהם דומה יותר לשלנו (הם כל כך צחקו מסיפורי ביטוח הבריאות שלנו, כי להם ברור שצריך שלכולם יהיה כזה, מחשבה שהיא זרה לאמריקאים), השיטה המטרית היא רווחת (ולא המיילים והרגליים הבלתי מובנים הללו, שלא לדבר על הפאונדים המשמינים שלהם, המכפילים את המשקל וקצת יותר), הכל מרווח ופחות דחוס, הקצב רגוע בהרבה. אהבנו להיות פה. בשביל יוני כאמור זה סוג של בית אבל זה הרגיש מספיק ביתי כבר מהפעם הראשונה גם בשבילי.<br />לקראת סיום התקרר והתחיל אפילו לרדת עלינו השלג הראשון לנסיעה הזו. כנראה שחורף מתקרב.<br />מחר חוזרים הביתה. עד הפעם הבאה. בסופשבוע נוסעים לבוסטון.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-8118892363366530370?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-15795566938241656592008-10-27T22:06:00.000-07:002008-10-27T22:27:41.767-07:00<div dir="rtl" align="right"><br />אז ליל כל הקדושים, Halloween, מתקרב ובא. אני יודעת, זה מסחרי, ילדותי וכל כך אמריקאי. אבל מאז ומתמיד היתה לי שאיפה אדירה ליהנות מהחגים הללו, הם כל כך מקסימים ונטולי כל סיפורי האובדן, האבל, הרדיפה והקיפוח של היהודים. המזון העיקרי הוא ממתקים, ולא גפילטע ושאר מכאובים. אולי אפילו חיבה קלה לנצרות (שאחרת מדוע השכמתי לשמוע גוספל לפני שבוע וחצי ביום ראשון בבוקר בכנסיה שכוחה בהרלם). בעיקר, החגים "שלהם" הם פשוט כיף, הם אסתטיים כל כך, ולמה לא.<br />בסוגרים אומר שהרעיפו עלינו הרבה הזהרות, על אנשים שמחלקים תפוחים עם סכיני גילוח חבויים לילדים שבאים לקבל ממתקים בערב החג (במסגרת Trick or treating), על אנשים שנפצעו בגילופי דלעות וכו'. אני בוחרת לעצום עיניים ולתת לחג לשטוף אותי.<br />אנחנו עכשיו בקנדה (עוד פרטים בפוסט הבא), והבתים פה מקושטים להפליא, עם קורי עכביש, רוחות רפאים קטנות בין ענפי העצים, דלעות מקושטות וקלחי תירס על סיפי החלונות ועוד כהנה וכהנה. לכן מצאנו לנכון להשתתף בהכנות למסיבת חג שלא ננכח בה, כי תערך לאחר שנעזוב חזרה לניו יורק, כי ההכנות היו כיף בפני עצמן. </div><div dir="rtl" align="right">על הפרק - גילוף דלעות. המדובר במשימה מלוכלכת ולכן גם מהנה במיוחד. חותכים בדלעת פתח קטן, מרוקנים את כל כולה וחוצבים בה דוגמאות יפות עד מפחידות במקצת. והכל באדיבות יואב ודניס, חברים של יוני, שהסכימו שנרכוש על גבם נסיון ושנלכלך להם את הבית בשערות דלעת. </div><p dir="rtl" align="justify"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad1ceO2jI/AAAAAAAABw8/4Fn4RRa4RUY/s1600-h/IMG_0800.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad1ceO2jI/AAAAAAAABw8/4Fn4RRa4RUY/s320/IMG_0800.jpg" border="0" /></a><a href="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad1ceO2jI/AAAAAAAABw8/4Fn4RRa4RUY/s1600-h/IMG_0800.jpg"></a></p><div dir="rtl" align="right">ביום חמישי נחזור לניו יורק לקראת שפע מסיבות של בתי ספר למשפטים. השתעשענו ברעיון לחפש את יוני לג'ו השרברב, גיבור מסע הבחירות של ג'ון מקיין, אבל הנחנו שרוב היבשת תתחפש לו, ולכן נוותר.<br />חג שמח!<br />אני חצבתי עורב לילי על ענפים, ואילו יוני חצב חתול (מחווה לקונדוליסה שהשארנו מאחור ואנחנו מתגעגעים אליה מאוד). תמונות של התהליך, ושל פאר יצירתנו - בגרסה מוארת ובלתי מוארת - בפינה לשיפוטכם. <a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad1WrnZ3I/AAAAAAAABxE/geRirB3s96Q/s1600-h/IMG_0803.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad1WrnZ3I/AAAAAAAABxE/geRirB3s96Q/s320/IMG_0803.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad1zC2bdI/AAAAAAAABxM/B_Ie3SUF8RA/s1600-h/IMG_0804.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad1zC2bdI/AAAAAAAABxM/B_Ie3SUF8RA/s320/IMG_0804.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad2R5wGeI/AAAAAAAABxU/OQ2Qxqi8JDM/s1600-h/IMG_0807.jpg"><img style="CLEAR: both; FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SQad2R5wGeI/AAAAAAAABxU/OQ2Qxqi8JDM/s320/IMG_0807.jpg" border="0" /></a> </div><div style="CLEAR: both; TEXT-ALIGN: left"><a href="http://picasa.google.com/blogger/" target="ext"><img style="BORDER-RIGHT: 0px; PADDING-RIGHT: 0px; BORDER-TOP: 0px; PADDING-LEFT: 0px; BACKGROUND: 0% 50%; PADDING-BOTTOM: 0px; BORDER-LEFT: 0px; PADDING-TOP: 0px; BORDER-BOTTOM: 0px; -moz-background-clip: initial; -moz-background-origin: initial; -moz-background-inline-policy: initial" alt="Posted by Picasa" src="http://photos1.blogger.com/pbp.gif" align="middle" border="0" /></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-1579556693824165659?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-83533929942393415102008-10-22T13:23:00.000-07:002008-10-22T13:48:10.520-07:00כמה קלישאות שידעתי על מערכת המשפט האמריקאית: שהיא מאופיינת בלטיגציית יתר; שאנשים בה חוששים מתביעות בצורה קיצונית; שהשימוש בחבר המושבעים מוביא לתוצאות שלעיתים נראות מנוגדות לחוש הצדק כמו זיכויים או הרשעות לא מוצדקים או פיצוי יתר/חסר בתביעות נזיקין.<br />הביטויים החברתיים של הקלישאות הללו מרהיבים, לטעמי. אתן שתי דוגמות מעולם הפרסום. אחת, פרסומת למכונת כביסה. האישה (אלא מה) שזכתה להשתדרג למכונת הכביסה החדשה כל כך מרוצה ממנה, עד שהיא נתקפת חימה על המכונה הקודמת. מתוך אותו רגש, היא רוצה להרוס את המכונה הקודמת: נוסעת עליה עם מכבש, זורקת אותה בקטפולטה ושאר אמצעים. ואיך מציצה לה מערכת המשפט האמריקאית בפרסומת? באזהרה קטנטנה לפיה מומלץ להמנע ממעשים אלו בבית. לטובת כל מי מאיתנו שחשב לדרדר את מכונת הכביסה מצוק, שנדע שזה לא מומלץ. ברקע כמובן - הרצון להמנע מסיכון של תביעה.<br />שניה, פרסומת לתרופה נגד אסתמה. פרסומות לתרופות מרשם ולתרופות ללא-מרשם הן נפוצות פה מאוד. קונקרטית בפרסומת מראים בחורה צעירה (שוב) שהתרופה עוזרת לה למנוע התקפים או לטפל בעצמה במהלך התקפים ובכך להפחית את עוצמתם. רואים אותה נוטלת את התרופה ורואים את הריאות (שלה?) מתנקות עד כדי חיוך מאוזן לאוזן. עד כאן נשמע טוב. אבל אחרי שניות ספורות הקולות בפרסומות משתנים, הופכים להיות גבריים, ועוברים לדבר מהר. מהר מאוד. והם מפרטים רשימה ארוכה של אזהרות. לא לקחת אם בהריון. לא לקחת אם חולה לב או כליות. להתייעץ עם הרופא אם חולה סרטן. וגם: עלול להגדיל את הסיכון למוות מאסתמה (!!). הצורך החוקי - או הבחירה העסקית - להשמיע את האזהרות הללו כדי להמנע מסיכון של תביעה יצרו אילוץ אומנותי - שניות ארוכות של זמן פרסומת שאין לה ממש צד ויזואלי חזק. לכן האחראים על הצד הויזואלי של הפרסום נאלצו להראות - ברקע להזהרות השונות על המחלות ומקרי המוות הצפויים למשתמשים בתרופה - כל מיני דברים שרירותיים. אדם חוצה מרבץ דשא, אישה עולה במדרגות, וכן הלאה, שבינם לבין הטקסט או לבין המוצר אין ולו הדבר הקלוש ביותר.<br />השאלה המעניינת בעיני היא מה ההשלכות החברתיות הרחבות יותר של הבריחה מלטיגציה באמצעות הזהרת יתר- האם אנשים מאבדים את הרגישות שלהם לסכנות ואת היכולת שלהם להעריך סכנה באופן עצמאי? האם היה באמת מוצדק לפצות את מי שדרס את מכונת הכביסה שלו עם מכבש בהשראת הפרסומת? האם הפרסומות שמונות רשימה ארוכה של סיכונים מבלי לפרט את השיעורים האפסיים שלהם מרתיעות הרתעת יתר משימוש בדברים שאחרת היו מביאים תועלת חיובית? האם העלות של זמן הפרסום המבוזבז על הזהרות מצדיקה את התועלת שלהן? האם הצורך להשקיע זמן פרסום באזהרות מביא ל"דחיסת" מסרים בחלק האינפורמטיבי של הפרסומת? ובעיקר - האם אנשים באמת מתייחסים לאזהרות הללו?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-8353392994239341510?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-52267033836900943892008-10-17T11:28:00.001-07:002008-10-17T11:39:56.753-07:00השבוע היתה ההרצאה שלי בסמינר של התוכנית שלי באוניברסיטת ניו יורק, אז רציתי להעלות על הכתב ובעברית את עיקרי הדברים. המאמר עצמו (באנגלית) יישלח למי שירצה. זה הזמן לדלג על הפוסט למי שאינו משפטן או איש פליטים...<br /><br />אז הטענה היא שבעצם מדינות עושות מעט מאוד בכל מה שקשור למבקשי מקלט מדיני, כיוון שאת כל הסמכויות שלהן הן מעבירות לגורמים פרטיים ולגורמים לא-מדינתיים אחרים. עובדה זו עומדת בניגוד חריף לכך שמדינות מנסות להלחם בהגירה כעניין של ריבונות, שכן הן בעצם אינן פועלות כמעט כריבון ביחס למהגרים.<br /><br />אני רוצה לתאר את האופן שבו מדינות מעבירות סמכויות בתחום הטיפול במבקשי מקלט לגורמים לא מדינתיים. אז מדינות עושות זאת בשלושת השלבים של מערכת המקלט - בכל הקשור להחלטה אם לתת לאדם להכנס או לא, ואם לתת לו להכנס באופן חוקי או לעצרו בשל כניסה לא חוקית; בקבלת ההכרעה אם מבקש מקלט הוא פליט; ובסיפוק צרכיו של מבקש המקלט. לעיתים ההפרטה היא חלק מהפרטה של נדבך מסויים במסגרת הכוללת של הטיפול בהגירה, ולעיתים ההפרטה היא מיוחדת לתחום הטיפול במבקשי מקלט. כמו כן, לעיתים ההפרטה היא top-down ולעיתים היא bottom-up, כשמדינות חודלות מלפעול בתחום מסויים וארגונים או הסקטור הפרטי מגיבים לכך בלקיחת יוזמה.<br /><br />המעניין הוא שהפרטה איננה בבחינת ויתור או אובדן שליטה של המדינות על תופעת ההגירה להפך - ההפרטה היא לעיתים קרובות אופן שבו המדינה מוותר על שליטה אך בעצם משיגה יותר שליטה על הגירה מאשר היתה יכולה להשיג בכוחות עצמה.<br /><br />נראה לי כי הסיבה שמדינות מעדיפות להפריט את הטיפול במבקשי מקלט היא כי ההפרטה חוסכת עלויות, ועוד יותר מכך - מאפשרת למדינות להתחמק מאחריות ישירה על הפרות של המשפט הבינלאומי ושל עקרונות זכויות אדם במשפט הפנימי. לעיתים קרובות, הפרטה גם מאפשרת להתחמק מביקורת שיפוטית.<br /><br />בחלק האחרון של המאמר ניסיתי להסביר מדוע מערכות מקלט הן אתרים מעניינים במיוחד של הפרטה.<br /><br />אשמח לשמוע מחשבות והארות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5226703383690094389?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-55586775460744819252008-10-12T20:11:00.000-07:002008-10-12T20:52:01.348-07:00<div><div>שמחנו מאוד שהשבוע מזג האויר היה יפה, ובאוקטובר זה בבחינת הזדמנות שלא מפספסים, ובהעדר אורחים (שגם זה אירוע נדיר, אך פחות משמח כשלעצמו) נסענו לראות את חיק הטבע. </div><br /><div>המעבר מהעיר לכל מה שהוא מחוץ לעיר הוא מאוד דרמטי. כמעט ניתן לשמוע את הריאות אומרות לנו תודה כשאנחנו יוצאים מהעיר. גם השינוי בקצב התנועה מאוד מרענן. מחוץ לעיר לא חייבים לזרום בתנועה הבלתי פוסקת של העיר, ומדי פעם העצירה במקום היא "במקום".</div><br /><div>נסענו על הרכבת שעה לעיירה שנקראת מניטו, צפונית לאי, בין מנהטן לפוקיפסי. משם הולכים קצת במעלה העיירה, חוצים את נהר ההאדסון, ומגיעים לפארק שיש בו את השילוב האולטימטיבי של ניו אינגלנד - נהר, אגם והר, עם גן חיות, מגרש החלקה על הקרח, בריכה ושוק. </div><br /><div>העונה היא מושלמת. מזג האויר היה בסביבות ה-20 מעלות (צלזיוס!!) והעלים בדיוק פצחו במסלול החלפת הצבעים המהיר. התוצאה היא מרהיבה. השמיים כחולים, האוזים באגם, ציפורים דואות, והעלים מכסים כל גוון אפשרי בין ירוק לאדום (לרבות כתום, צהוב וחום ואינספור גווני ביניים). השיר אומר ש"משהו כאן שבור לרסיסים שרק השמש יכולה לאחות", אז השמש בהחלט עושה עבודה טובה מאוד בלארוג את כל הצבעים הללו ביחד ליצירה אחת שלמה וקוהרנטית. </div><br /><div>וכדי שתתרשמו קצת בעצמכם: 1. התצפית מהגשר שעל ההאדסון, 2. מגדת האגם, 3. קלוז-אפ על עלים תוך כדי שינוי צבע. </div><div></div><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5256478851320312466" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SPLDqk5M8pI/AAAAAAAABwk/7CTH5qSlq34/s320/IMG_0746.jpg" border="0" /></div></div><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5256479297850019410" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SPLEEkWLjlI/AAAAAAAABws/aw_2m85MXgQ/s320/IMG_0758.jpg" border="0" /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5256479592249575922" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SPLEVtEgSfI/AAAAAAAABw0/mpt_H-KnYWE/s320/IMG_0760.jpg" border="0" /><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-5558677546074481925?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-23662252905644761622008-10-08T19:08:00.001-07:002008-10-08T19:33:24.765-07:00אז הנושא החם עכשיו הוא המשבר הכלכלי. בלב הויכוח שמלווה עכשיו את הבחירות הקרבות עומדת שאלת ההתערבות בשוק, האם בכלל, עד כמה, מתי. בכלל, השוק אצל אמריקאים מסתמן כדבר חשוב. הצצה מהצד - אבל גם מבפנים - אל השוק האמריקאי מעלה תהיות. למשל, הרפובליקנים טוענים נגד הרצון של הדמוקרטים להנהיג ביטוח בריאות אוניברסאלי, באומרם שזה יכפה על אנשים ביטוח בריאות וימנע מהם בחירה. הם נגד התערבות בשוק החופשי. כמובן, אמירה זו מתעלמת מכך שהשוק החופשי השאיר המונים בלי ביטוח, ושהיוזמה הדמוקרטית נועדה להבטיח כיסוי ביטוחי לכולם. <div><div></div><br /><div>מה שעוד מדהים זה שבעצם יש שוק להכל פה. זה אולי הופך את הדגש האדיר שהשוק מקבל בתרבות המקומית לפחות מפליא. ניתן למצוא כל דבר ודבר בשוק (הוירטואלי, הסימבולי, או הפיזי). יהיה מי שישלם על הכל, מי שימכור הכל. כל אחד יכול לפנות לשוק בשביל-, או ליצור שוק ל-.יהיה זה הדבר הבלתי-נחוץ בעולם, הנדיר שיש, או הבלתי-ייחודי והנדוש. ממש כמו החלום של תיאורטיקני הכלכלה, של השוק המשוכלל והתחרותי עד אינסוף.</div><div></div><div>אחד הדברים הראשונים שסיפרו לנו עליו כשהתחלנו להשתקע פה זה האתר craig's list. שוק הדירות מתנהל בו, וגם שוק יד השניה. לעיתים קרובות השניים חופפים, ועוברי הדירה מנצלים את ההזדמנות למסור את חפציהם. רגע הזמן הזה של העמדת חפציו המשומשים של אדם למכירה הוא רגע צהוב מעט, כיוון שהוא מספק הזדמנות מציצנית לצד האחורי של הארון. את רואה באתר האינטרנט את אותם חפצים שנשכחו בשולי הארון ובעליהם בכלל לא ראה בזמן האחרון. אנחנו מציצים באתר בתדירות גבוהה, בין היתר כי יש שם חפצים שימושיים, כרטיסים למופעים ולסרטים, הצעות לתספורות חינם ועוד. </div><br /><div></div><div>והנה מה שמצאתי באתר היום. גזרו ושימרו.</div><br /><br /><div dir="ltr" align="justify"><span style="color:#3366ff;">misc. goods; incl. red glass, steel container, bed pan thing... (East Village)<br /></span>Date: 2008-10-07, 10:35PM EDT<br />small etched glass (approx 3"h),red glass (approx 4" h),metal utensil container (approx. 5.5" h),<strong>glass bottle that appears to be used for, um, relieving oneself in bed (male), or so I've been told (vintage and weird)<br /></strong><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5254974615045063218" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SO1rkgF0wjI/AAAAAAAABwc/0iOPzHHf4pw/s320/bottle.bmp" border="0" /><br /><br /><br /><span style="color:#3366ff;">100 free sandbags, pick up today, Tuesday Oct 7 (Chelsea)<br /></span>Date: 2008-10-07, 10:10AM EDT<br />Clean, dry sandbags available for pick-up. We are on 24th Street between 10th and 11th Aves. Sand bags are approx 17 x 13 x 6 inches each, and 45lb. Call us at 212-989-7700. (See sand bags in photo) </div><br /><br /><p dir="ltr" align="center"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SO1qLrifgQI/AAAAAAAABwU/5MaF3LqCABk/s1600-h/sandbags.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5254973089109737730" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SO1qLrifgQI/AAAAAAAABwU/5MaF3LqCABk/s320/sandbags.jpg" border="0" /></a></p></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2366225290564476162?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-21049527051732154722008-10-06T21:59:00.000-07:002008-10-06T22:04:07.273-07:00רצפת האמבטיה החלה מתנהגת בצורה מוזרה. היא נפרדה מעצמה, אגרה מים, ושייטה לה. קראנו לעובד התחזוקה, מהגר לא חוקי ממקסיקו שהוא וכל בני משפחתו מנהלים את הנכסים של בעל הבית. הוא, בתמורה, פרק את הרצפה, הכיור, הארונות, האסלה וכל מה שעוד מצא באיזור. ואז הוא הלך. אמר שיחזור מחר.<br />אנחנו נשארנו עם אסלה בסלון, כיור באמבטיה, וארונות בחדר המדרגות. מצחצחים שיניים בכיור במטבח, מתקלחים בחדר הכושר. זה עתה שבנו מסיבוב במזללות שבאיזור שבסופו מצאנו את זו שאיפשרה לנו להתארח בתאי השירותים שלה. מזלנו שבניו יורק כל העסקים עובדים מסביב לשעון...<br />בתקווה לאסלה עם חיבור לביוב מחר!!<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2104952705173215472?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-25897794006651001132008-10-02T07:50:00.000-07:002008-10-02T07:55:57.915-07:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SOTgOXIcYjI/AAAAAAAABwM/F25nz1PRqXk/s1600-h/IMG_0486.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5252569602753061426" style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SOTgOXIcYjI/AAAAAAAABwM/F25nz1PRqXk/s320/IMG_0486.jpg" border="0" /></a><br /><div>לגדול בניו יורק זה לא סיפור קל, בתי הספר </div><br /><p>אפורים, מגרשי המשחקים קטנים ומגודרים, והסאבווי לא ידידותית לעגלות. </p><p>מצד שני, ראו את הפלא הזה: בקומה השנייה של הבניין שלנו צמח - הישר מתוך הקיר - הצמח הזה, לאורך של כמה מטרים. </p><p>הוכחה שאם בכל זאת רוצים אפשר לנצח גם בעיר הזו. </p><p></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-2589779400665100113?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-61200100403509432532008-09-30T21:48:00.000-07:002008-09-30T22:00:02.497-07:00אז זהו, התחילה עוד שנה. חגגנו אותה לראשונה באירוח עצמאי, בהעדר משפחה ברדיוס של מאה מייל שאפשר להתארח אצלה החלטנו להפגין בגרות וזוגיות ולארח ארוחת חג. אוסף אקלקטי של אורחים שאנחנו אוהבים עשה לנו ראש שנה שמח בהחלט.<br /><br />ותוך כדי עזבנו את דירתנו הראשונה במנהטן. הדירה הקטנטנה שלנו, הממוקמת לה יותר מ80 מדרגות מעל פני רחוב 13 (אשר לא נדרשות הוכחות מיוחדות שיש הרבה לאן לעלות ממנו) היתה סוג של אסון. וכמה שאנחנו לא בררנים (ומי שהיה בדירה התל-אביבית שלנו יודע שמרחבים זה ממש לא חיוני לנו, בין העדרם של מים חמים, להעדרו של אוויר, למזגן המקולקל, לחלונות שלא נפתחים, להעדרם של ארונות, לסרחון המתמיד, למשימת הטיפוס המטורפת בדרך לדירה, גם אנחנו קצת נשברנו. אבל עכשיו העז יצאה, ואנחנו בשנה חדשה ובדירה חדשה. והפעם, דירה נחמדה בהחלט, באיזור המגניב של העיר- lower east side. מרווח פה, יש אוויר, לדירה יש חמידות בסיסית, ובעיקר - אנחנו בקומה הראשונה!<br /><br />מלאכת הפריקה הסתיימה, ועכשיו אפשר להתחיל להרגיש כמו בבית.<br /><br />מי שעוד מתחילה להרגיש כמו בבית זו ק', ילדה בת 14 שיונתן ברמן חברנו ממוקד סיוע לעובדים זרים ואני ייצגנו מחודש מרס 2008. למרות שהיא קטנטנה בית הדין לביקורת משמורת לא הסכים לשחררה - דרש שתעבור בדיקות מיותרות ומשפילות להוכחת גילה, וסירב לקבל הצעות שונות לשחררה למשפחות. השופט רון שפירא שחרר אותה רגע לפני החג למשפחה ישראלית שפתחה לה את הדלת והסכימה לקבל אותה אליה. ל-ק' תהיה זו בוודאי שנה יותר טובה, שנה של סיכויים, התחלות חדשות ובית חדש. משמח מאוד לקבל את הבשורות האלה כאן, דווקא בימים בהם גם יונתן וגם אני מתוסכלים מכך שההשפעה שלנו בעולם האמיתי אפסית כרגע.<br /><br />בכל אופן , עכשיו כשבית כבר יש, ונאחל לעצמנו שבשנה החדשה ניו יורק תקבל אותנו לתוכה, או לפחות לו תקיא אותנו ממנה. שנצליח לממש את מטרות הגעתנו לכאן, ושתבואו לבקר (ממש ליד הקו הכתום, F או V). ולכולם - שתהיה שנה טובה!<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-6120010040350943253?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-4847230425179670822008-09-24T16:40:00.000-07:002008-09-24T16:51:51.715-07:00אחרי שירות צבאי שהוקדש לטלפוניה, יש לי כיום עניין מחודש בתחום, מכיוון אחר.<br /><br />נתחיל בכך שאני האדם היחיד שאין לו קליטה סלולרית במנהטן רוב הזמן. האי מפוצץ באנטנות סלולריות מקרינות עד איימה, אבל אני כמעט ולא נהנית מהן. במשרדי הממוקם בקומת המרתף החמישית של הספריה של בית הספר למשפטים, בו אני מבלה את רוב שעות היום אין קליטה. גם ברכבת התחתית אין קליטה. בקיצור, שידורינו מתחדשים במעברים בין לבין, וגם זה כשאין בעיה כללית ברשת שלי (דבר שקורה חדשות לבקרים).<br /><br />אבל החוויה המעניינת באמת בתחום הטלפוניה היא הטלפון הביתי שלנו. מאחר ואנחנו גרים בדירה זמנית לא טרחנו להפיץ את מספר הטלפון, כך שעד מהרה הבנו שכל השיחות הרבות שאנחנו מקבלים הן בהכרח לא עבורנו. מי בכל זאת מתקשר? מגוון מענים אוטומטיים שמציעים לנו לבדוק את הזכאות שלנו להלוואה לכיסוי חובותינו לכרטיס אשראי, או לשפר את היסטוריית האשראי שלנו, או לבדוק את תנאיי הפנסיה שלנו. היום אפילו הגדיל מישהו לעשות וטען באוזניו של יוני שיכול להיות שהוא זכאי להטבות של מדינת ניו יורק לתושביה הקשישים. בקיצור, כל כך הרבה הזדמנויות כלכליות מגיעות אלינו מכיוונם של זרים. ממש ארץ האפשרויות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-484723042517967082?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-31721153095230705672008-09-22T20:07:00.000-07:002008-09-22T20:22:49.457-07:00נרשמו שני בימים האחרונים - אחד מהם אפילו ממלא אותנו התלהבות!<br /><br />וההישג המשמעותי - הצלחנו להכנס לסופר האורגני שיש לנו ליד הבית. לאחדים מבני המשפחה כבר סיפרנו, אבל לטובת השאר ניתן את תקציר הפרקים הקודמים. ליד הבית יש לנו סניף של trader joe - סופרמרקט אורגני די נחמד. פעם אחר פעם רצינו לגוון את מצבנו הקולינרי ולעשות שם קניות. לא נשמע מסובך, נכון? הבעיה היא שאורך התור הוא כהיקף החנות, כלומר משניה שחצית את דלת הכניסה לחנותאתה עומד בתור. כשאמרנו לעצמנו שאולי בכל זאת נשקיע ונבלה את הזמן הארוך הזה בתור, נקלענו למצב שהיה תור להכנס לחנות. כלומר, אדם מטעם הסופר עמד ורק בכפוף לאישורו ניתן היה להכנס לסופר (ומיד להתחיל לעמוד בתור). מלאי מוטיבציה עמדנו בתור כמה דקות, ולא נתנו לגשם שטיפטף עלינו לשבור אותנו. התפעלנו מאמא שעמדה מאחורינו בתור עם שני ילדיה בעגלת תאומים ולא רק שלא נתנה לאירוע המגוחך הזה (או לגשם) לעצבן אותה אפילו ניצלה את הזמן וקראה לילדיה סיפור. בכל אופן, היום עשינו זאת, הצלחנו להכנס לסופר ולקנות לנו דברים, ומלאי בתחושת נצחון הצטיידנו עם אוכל שיספיק לפחות עד למעבר הדירה הצפוי בתחילת החודש.<br /><br />ההישג המשמעותי פחות - התקבל מאמר שלי לפרסום בכתב עת אמריקאי. זה לא בהכרח מרשים כשלעצמו, אבל יש הטוענים שחלק מבתי הספר למשפטים דורשים זאת כדרישת קדם לקבלה לעבודה. המאמר, אגב, עסק בבעית חלוקת הנטל בעניינם של פליטים. הטענה שלי היתה כנגד המצב השרירותי לפיו מדינת המקלט הראשונה אחראית לספק הגנה לפליט, מצב אשר לעיתים קרובות אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות צדק חלוקתי והוא בעל השלכות הרות אסון על מדינות רבות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3172115309523070567?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-8909293853862327642008-09-10T10:06:00.000-07:002008-09-10T10:26:49.045-07:00מחשבה שעברה בי על יחסיות הקירבה והמרחק.<br />ניו יורק היא בסך הכל מקום מהיר, חסר סבלנות וקיצבי. אבל גם בניו יורק, הנימוס האמריקאי הבסיסי מחייב להתנצל. על הכל- על עיטוש או שיעול בלתי נמנעים, על התפרצות לדברים בלתי חשובים, על אי ידיעה של דבר שברור שהוא בחזקת לא ידוע. אבל אחד הדברים שהתנצלות לגביהם היא במיוחד הכרחית הוא מגע או קרבה בלתי רצויים. חדירה לתחום האוירי של אחר או, חלילה, פלישה לטרטוריה שלו או שלה באמצעות מגע הם דברים הדורשים התנצלות יתרה.<br />אבל רק על פני האדמה. מתחת לפני האדמה, כלומר בסאבווי, המרחק, היחסי ממילא, משנה את משמעותו. בייחוד כשהשעה היא שמונה או תשע בבוקר, או, נניח, ארבע עד שש בערב. בסאבווי מותר להתקרב ואפילו לגעת באחרים, והכל בשם הניצול היעיל של המרחב בקרון הנסיעה כך שיתאפשר שינועם של מקסימום פרטים. לא רק שמותר להתקרב ולגעת, זה אפילו הכרחי, מתבקש ולא דורש התנצלות. כאילו הסאבווי יוצרת סט שלם של טענות הגנה לשימושם של המתקרבים והנוגעים, המקימות להן פטור מהאחריות הנלווית למעשיהם הפושעים.<br />מאידך - שלא יתקבל הרושם שהנימוס נעצר על פני האדמה. כלל וכלל לא. כלל הנימוס הדומיננטי של העולם התת-קרקעי של מנהטן הוא המתנה סבלנית. בכל הנסיבות כולן ימתינו המקווים לעלות על הסאבווי לאחרון הנוסעים שמבקש לרדת מהקרון לפני שיעלה בדעתם לעלות עליו.<br />במילים אחרות - מעל האדמה - סבלנות - אאוט, התנצלות - אין; מתחת לפני האדמה - סבלנות - אין, התנצלות - אאוט.<br />ההבנה על יחסיות הנימוס והמרחק התגבשה בעקבות כמה נסיעות בסאבווי של ניו יורק ובT של בוסטון בשעות עומס עמוסות במיוחד, שהרגשנו בסופן כאילו עלינו לצפות לילד ממישהו זר בעוד תשעה חודשים (למקרה שחברת הביטוח שלנו קוראת בלוגים - כן, אנחנו יודעים שהביטוח לא מכסה הריון...).<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-890929385386232764?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-44568174965298686522008-09-09T13:57:00.000-07:002008-09-09T14:04:07.812-07:00<div>לאט לאט מתגלות ההזדמנויות שיש לאוניברסיטת ניו יורק להציע לעכברת כפר כמוני (ראי הפוסט הקודם). </div><br /><div></div><br /><div>ברוח זו, ודווקא מכאן, חשוב להזכיר כי ההזדמנויות הללו לא ניתנות לכולם, וכי רבים בעזה היו שמחים לפתח את עצמם ולתרום לפיתוח סביבתם על-ידי רכישת השכלה בחו"ל והאפשרות הזו נמנעת מהם. יציאתם מעזה לא מאושרת על-ידי הצבא הישראלי (אותו צבא שלפי בית המשפט העליון הפסיק לשלוט בעזה מאז הנסיגה החד צדדית, ולכן לא חלים שם יותר דיני התפיסה הלוחמתית), אשר עדיין מכתיב במידה רבה את חיי היומיום של רבים. </div><br /><div></div><br /><div>עמותת גישה, שבראשה עומדת חברתי היקרה עו"ד שרי בשי, רצתה לפרסם בעניין זה תשדיר הרשות השידור, אך התשדיר לא אושר לשידור בשל היותו פוליטי מידי (זוכרים את חופש הביטוי?!?). </div><br /><div></div><br /><div>בכל אופן, כך או כך, ראו כמה דוגמות לאותם צעירים שלכודים בעזה, ובקרו באתר <a href="http://www.trappedingaza.org/">www.trappedingaza.org</a> :</div><br /><div></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5244129679727686482" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_VGgAAA6WJMQ/SMbkKLxAc1I/AAAAAAAABwE/HXFzMb6x0Yk/s320/Azhar.jpg" border="0" /><br /><div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-4456817496529868652?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9122434584307629687.post-32034966935751955232008-09-04T10:50:00.001-07:002008-09-04T11:59:19.404-07:00המעבר לניו יורק היה צפוי מזה כמה חודשים. אחת המחשבות שלי היתה כי המעבר יאפשר לי את הפנאי הרגשי הדרוש להתחיל בכל מה שאף אקדמאי אינו שלם בלעדיו - בלוג אישי. מטרת הבלוג אינה ידועה מראש, והמחוייבות, כדרכי, היא חלקית (לכל היותר). אני מניחה שמוטיב מרכזי יהיה הגירה - בין אם ההגירה האישית שלי ושל בן הזוג, ובין אם ההגירה מושא המחקר שלי. בין לבין, יסתננו בוודאי גם ענייני פוליטיקה, חוויות מטיולים ואירועים וכו'.<br /><br />ברוח זו של הצהרת הכוונות, אתחיל בקצת מכל דבר.<br /><br />חוויית ההגירה לניו יורק מחזקת את הקשר שלנו עם עכברי הכפר הרדומים שבתוכנו. אני תל אביבית גאה כבר שנים רבות, ביקרתי בניו יורק עשרות פעמים, אבל שום דבר שחוויתי לא הכין אותי למה שצופנת בחובה העיר הזו. אתחיל בשתי הערות לסדר היום. ההערה הראשונה היא לגבי מושג הבחירה בניו יורק. אין שום סיכוי למצוא פה משהו שיהיה "הכי", הכי אהוב, הכי טוב, הכי מוצלח לא קיימים כשיש אפשרויות לא מוגבלות. בהתאמה, הערך של כל בחירה הופך לזניח. שום דבר לא נבחר אלא בשל זמינותו. כל רגע של בחירה בין כמה אפשרויות מלווה בהצפה מסויימת של החושים. הערה שנייה היא לגבי השונות העירונית. היתרון הברור של העיר הזו הוא בקבלה הלא מותנית שלה את כל יושביה. כל יושביה כולל כולם: ההומלסים שישנים על קרטון ברחובות; הגבר הצעיר שראה והראה בטלויזיה הניידת שלו סרט פורנוגרפי בקול רם; הגברת המהודרת שקראה ספר ברכבת התחתית בהשענה על עמוד, ומצצה את האגודל של אותה היד שליפפה את העמוד כדי לייצב את עמידתה. הרחוב מלא באנשים מכל מוצא, גזע או דת אפשריים.כמובן, קבלה אין פירושה אימוץ אל חיק. באותה אדישות שבה ניו יורק קיבלה את התופעות אנושיות הללו בשתיקה והכנעה, כך גם לא נענתה באדישותה לבקשה (המפורשת או המשתמעת) של חלק מאותם האנשים לעזרה.<br /><br />ולגבי הגירה בכלל, השבוע התבשרתי על ידי חבריי היקרים בישראל העושים במלאכה כי ישראל שוב ביצעה החזרות חמות של מבקשי מקלט אפריקאים למצרים. הדיווחים זרמו מחיילי מילואים המשרתים בגבול, ואשר חשו אי נוחות עד זעזוע מוסרי מעצם הגירוש שצווה עליהם לעשות. מייקל וולצר אמר בספרו spheres of justice שדחיית בקשה של פליט להגנה כמוה כנהיגה בבריונות כלפי חסר ישע. המדינה, מצידה, ראתה בהחזרות החמות כמעשה שבבסיסו "תקלה נקודתית". זאת למרות שהדיווחים העידו על כך שהיה זה מעשה מתואם היטב, רב-גזרתי, עם הנחיות חדשות ומעדכנות שזרמו לכוחות המבצעים מידי פעם, דבר המעלה חשד כי היה מדובר בעוד מעשה שתכליתו הרתעת מבקשי המקלט מלנסות להגיע לישראל. ההתייחסות אל שליחת 91 אנשים אל גורל לא ידוע, שסופו כנראה בשלילת חירותם או חייהם במונח הפרוזאי של "תקלה נקודתית" מקוממת.<br /><br />ומילה אחרונה על פוליטיקה. המעבר לניו יורק בשנת בחירות בארה"ב הוא מרתק, ומאפשר לנו להיות מעורבים בזמן אמת בפוליטיקה המקומית. כמה מעניינת היא ההשוואה בין הועידה הרפובליקנית לבין הוועידה הדמוקרטית. ממש כמו ההשוואה בין מרכז הליכוד לבין מרכז מרצ. נאומו של אובמה היה רהוט, ענייני, מהוקצע, אינטיליגנטי, נקי. הוא נמנע מהשמצות, פרש את עיקרי המדיניות שלו, עודד את קהל בוחריו כי יש תקווה לעתיד טוב יותר, והלך הביתה. נאומה של שרה פלין, לעומת זאת היה אישי, חובבני ובעיקר לא אינטיליגנטי. כמי שקראה לא מעט ספרות פמיניסטית אני מכירה את הטענות האפשריות לגבי הקול הנשי האחר שלה, שממנו נבעה ההבלטה של האישי והמשפחתי שלה, בעוד שבקולו הגברי של אובמה שמענו על מדיניות באופן חותך. ובכל זאת. השימוש הציני בבנה חולה תסמונת דאון כדי לצייר מועמדת המקבלת את השונה; ההתייחסות הארכנית למשפחה שלה, לרבות בעלה וילדתה הקטינה ההרה של המועמדת שחרתה על דגלה את ההתנגדות להפלות, וההתייחסות האפסית למדיניות שלה; ההשמצות של המועמד המתחרה. כל אלו אינם בבחינת קול נשי בעיני, אלא בבחינת חוסר טעם וחוסר תבונה. עם קצת מזל, לא תעדיף ארה"ב את מי שרוצה לקדם קידוחים באלסקה על פני המועמדים הדמוקרטים, ויבוא לציון גואל.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/9122434584307629687-3203496693575195523?l=tallyspot.blogspot.com' alt='' /></div>Tally Kritzmanhttp://www.blogger.com/profile/02051931028918864593noreply@blogger.com0